ב-50 השנים האחרונות עלה שיעור הדיכאון הקליני בעולם בצורה ניכרת, וארגון הבריאות העולמי מתריע שמדובר כיום במחלה הרפואית החמורה ביותר בעולם מבחינת פגיעתה באיכות ותוחלת חיים אין ספק שהבעיה מטרידה ודורשת מענה כלפי כל שכבות האוכלוסיה, אולם בישראל היא אינה מתפלגת באופן שווה בין קבוצות אוכלוסיה שונות, ובמיוחד בין יהודים וערבים. לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל שיעור המבוגרים הערבים בני 20 ומעלה המרגישים בדידות כפול מזה של המבוגרים היהודים(51.7% ו-26.4%, בהתאמה) וכך גם התחושה ש"אין למי לפנות בשעת משבר" (20.5% ו-7.5%, בהתאמה), דיווח על היעדר קשרים חברתיים (19.3% ו-9.5%, בהתאמה) ועוד מקורות סטטיסטיים רבים המורים על מגמות דומות אשר מצביעות באופן כללי על גורמי סיכון גבוהים יותר בתחום הרווחה הנפשית בקרב האוכלוסיה הערבית לעומת האוכלוסיה היהודית בישראל.

כחוקר בתחום הפסיכולוגיה החיובית אני סבור שהשלב הראשון בטיפול מעמיק בפערים חברתיים אלו בין האוכלוסיה הערבית והיהודית, וטיפוח הרווחה הנפשית באופן כללי, היא היכולת לחקור את התופעות הללו בצורה מדעית ומדויקת,ולאחר מכן ליישם כלים שונים שנוסו בעולם כדי לטפל בהם בצורה יעילה. אולם כדי לבצע מחקרים ופרויקטים מהסוג הזה נדרשים קודם כל תשתיות מחקריות בסיסיות אשר יאפשרו מדידה מדויקת ורגישה של מדדי הפסיכולוגיה החיובית.

לקריאת הפוסט המלא בבלוג של פורום קיסריה

למאמר מקיף על פסיכולוגיה חיובית

מדוע הפייסבוק הוא הקיבוץ החדש? כי למרות שלא כל החברים בפייסבוק הם החברים הכי קרובים שלכם, הם קרובים מספיק וחלקם רוצים להשתתף בפעילויות המשותפות שלכם. כי הצבעת החברים בקיבוץ היא הצבעת האמון וה"לייק" שפייסבוק מציע, כי כולם לובשים חקי או חולצה כחולה ו"הקירות" של (עמוד) הבית שלהם נראים מאוד דומה, כי זה יישום הקומוניזם במיטבו: כל חבר תורם כפי יכולתו וצורך בהתאם לצרכיו, כי כולם שווים אבל מי שמצביעים עבורו ועבור רעיונותיו באסיפות הקיבוץ בכל זאת מצליח יותר, כי לחברי הקיבוץ החדש יש ערכים משותפים שהם מוכנים ורוצים להילחם עליהם וכולם רוצים להגיע ליחידה מובחרת (אבל לא רוצים וצריכים בגרות), כי עצם ההתקבצות חשובה לפעמים מהמטרה, כך שהקוטג' למשל אינו בהכרח הדבר הכי חשוב בעולם, אבל דרכו אפשר לדבר על הערכים שלנו, ודין פרוטה כדין מאה.

תקופת החלוצים וזוהרו של הקיבוץ הסתיימו לפני ארבעים שנה. מלחמת יום הכיפורים אולי מסמנת את הנקודה על ציר הזמן שזה קרה. האזרח והצרכן הישראלי לא נעשה פחות ערכי או הישגי מבחינה אישית, אבל היאוש מההבטחה של הציונות בתצורתה המודרנית גרם לו לעבור מהתמקדות בתועלת החברה ומהסולידריות אל הרווח האישי והפרטי.

כמה סימבולי שהמאבק הצרכני-חברתי של הפייסבוק בארץ לא התחיל ממאבק הרופאים, לא על השלום, לא על מערכת החינוך, ולא על עוולות של הון-שלטון. הקוטג' עם הבית, אותו סמל של קיבוץ או מושב, תנובה המיתולוגית של האוטו שלנו גדול וירוק ששייכת לקואופרטיב החקלאי, אלו הסמלים שהציתו את הנוסטלגיה והפטריוטיזם הלאומי להתאסף שוב בכור ההיתוך של הרשת החברתית למאבק פעיל. הצרכן הישראלי לא נלחם מעולם על זכויותיו הצרכניות באופן חברתי, תמיד היה זה מאבק אישי – לא להיות פרייר, אבל למעט המגזר החרדי שהצטיין באופן ראוי להערכה במלחמה על עמדותיו (גם אם איני מזדהה עם תוכן מאבקם אלא על זכותם ויכולתם להתאגד ולהיאבק) לא ניכרה כאן מודעות צרכנית.

הפייסבוק שינה את המשטר במצרים, גורם מהפכות בכל העולם. התאגדות חברתית אינה תמיד יפה וטהורה, יש גם תופעות שליליות ובעייתיות סביב תרבות הפייסבוק, אבל הפוטנציאל של מה שמתרחש כעת מול עינינו לשנות באופן מהותי את שיווי המשקל בין צרכנים לתאגידים בישראל, הוא רב. אחריות חברתית תאגידית איננה פילנתרופיה וטוב-לב של בעלי הון לעם העני. זוהי גישה שמתגבשת לא פעם כאשר הסיכונים שעומדים בפני מי שמתנהג באופן לא אחראי הם כל כך גדולים, שבאופן מושכל ומתורבת הוא מבין שיש על כתפיו אחריות שהעדרה יביא לעונשים ומחירים יקרים.

התראיינתי אתמול בלונדון וקירשנבאום על מאבק הקוטג', אתם מוזמנים לצפות כאן: מחאת הקוטג' – ראיון בערוץ 10 לונדון וקירשנבאום

אני שמח להזמינכם למפגש שיתקיים ביום שלישי 21 ביוני בבוקר בקמפוס שלנו בראשל"צ שיתמקד בושא אחריות חברתית תאגידית.

במפגשים אלו בין מכון אדלר לתוכנית לפסיכולוגיה עסקית וניהולית אנו עוסקים בקשר ובאפשרות ללמוד מתהליכים פסיכולוגיים וחברתיים המתרחשים במשפחה לתהליכים המתרחשים בארגונים, ולהיפך.

המיקוד בו בחרנו השנה הוא תחום האחריות חברתית תאגידית – אנו דורשים מהורים אחריות לילדיהם, אנו מעוניינים לפתח אחריות אצל ילדים, ולאור המשבר הכלכלי הגלובאלי אנו דורשים כיום ביתר שאת מארגונים, מנהלים ועובדים, לפתח אחריות כלפי מחזיקי העניין שלהם באופן נרחב.

ננסה לגעת בהיבטים מסויימים בממשקים אלו בין משפחה ועסקים.

לתוכנית הכנס ולרישום

הפוסט הנוכחי נכתב על ידי לפני כמה דקות כהודעת דואר אלקטרוני לסטודנטים שעומדים לעבור מחר שיעור על החיבור בין שיווק דיגיטלי, רשתות חברתיות ואחריות חברתית תאגידית. לאחר סיומה ולפני שליחתה החלטתי שהנושא רלוונטי וחשוב מספיק כדי להעלות אותו למרחב הציבורי.

בבלוג התוכנית לפסיכולוגיה עסקית וניהולית פורסם אתמול בערב פוסט של מנהלת הבלוג שנראה לי מאוד רלוונטי לנושא רשתות חברתיות ואחריות תאגידית. הגבתי אליו הבוקר בבלוג התוכנית והמשכתי לחשוב על העניין לאורך היום.

מדובר בסוגיה אתית מעניינת שהתשובה לבעיה שהיא מעלה אינה ברורה מאליה. וזהו סיפור המעשה: נשיא מוכר ומפורסם של חברה ציבורית גדולה הנסחרת בבורסה הישראלית פרסם בפייסבוק הפרטי שלו אמירה שוביניסטית בוטה (לדעתי). לפי אופי הקיר שלו בפייסבוק והרקע האישי שלו נראה שמדובר באדם רב פעלים, בעל נקודות זכות רבות בעשייתו, ואיש משפחה מסור (בהתאם לתמונות המשפחתיות הרבות שמופיעות שם). עם זאת, הוא חבר של אלפי אנשים בפייסבוק כך שאין ספק שהוא מודע למידת השפעתו כאשר הוא מפרסם מסרים בקיר שלו. למעשה העניין המגדרי כלל לא מופיע בלב פרסומו, הוא הלין על רכב שחנה באופן מקומם ליד רכבו, וכנראה שתלונתו זו בהחלט סבירה ומוצדקת, כמו גם השימוש באינטרנט להפצת המקרה המרגיז. עד כאן הלגיטימי.

פרויד התייחס לפליטות פה ופליטות קולמוס כביטוי בלתי נשלט של הלא-מודע, וכאן פרץ מתוך הפוסט המתקומם של המנהל משהו מאוד לא מחמיא כלפי נשים. למרות שהוא לא ידע את מין הנהג/ת שהחנה את הרכב העבריין הוא פסק באופן נחרץ שמדובר בנהגת – אישה, וזעק (ציטוט) "מי נתן לך רישיון?!!!!!!!!!! איך אני יודע שזו נהגת ולא נהג? נו, באמת… Prove me wrong…" (סוף ציטוט). מאחר ומדובר באמת בהשלכה מתוך עולמו הפנימי, ולא בעובדה סטטיסטית או מבוססת על ראיות כלשהן, אין לי אלא להניח שבאופן זה ביטא עמדה אישית מזלזלת כלפי נשים באשר הן.

אוקי. מדובר באדם פרטי שכותב בפייסבוק שלו. יש הרבה טוקבקים יותר בוטים מזה באינטרנט. האם אפשר לעבור כאן לסדר היום?

אבל כאן מגיעה הנקודה הקריטית המקשרת את הכתיבה שלו לתחום האחריות התאגידית.

אם מנהל זה במעמדו בתאגיד היה שולח בתפוצת הדואר הפנימית של הארגון אותו הוא מנהל את אותה הודעה עצמה, נניח בתגובה לכך שמישהו חנה את רכבו וחסם לו את הדרך, ובדבריו היה מתייחס כך לנשים שעובדות בחברה, למחרת היום הדבר היה מופיע בעמוד ראשי של כל העיתונים. בשבוע שבו עוסק בית המשפט בסוגית עיתוי הכנסתו של נשיא מדינה לשעבר לכלא על הטרדה מינית ואונס (כמובן עם אלפי הבדלות מהמקרה הנוכחי) ניתן לצפות ממנהל ברמה כזאת אפילו את הטאקט הבסיסי להסתיר מעט את תפיסותיו השוביניסטיות מפני הרבים (ועדיף מכך – להכיר בהן ואח"כ לשנות אותן). באופן יותר קונקרטי – תקנון האתיקה של החברה אותה הוא מנהל, אשר מצוי באינטרנט וחשוף לעיני כל, מציין באופן ברור שהחברה לא תסבול התייחסות מסוג כזה בתוך התאגיד (ציטוט: "הערות מזלזלות על בסיס מאפיינים גזעיים או אתניים").

ועכשיו השאלה המהותית: האם אחריות תאגידית ואתיקה מתחילה ומסתיימת בתוך התאגיד, ואז כל הסיפור הנ"ל עובר לתחום הפרסונאלי בלבד, או שאולי אחריות תאגידית חוצה את קווי התאגיד, וגם פוסט פרטי בפייסבוק האישי של נשיא החברה מהווה הפרה של כללי האתיקה והאחריות התאגידית שהחברה השיתה על עצמה.

מהכיוון הדיגיטאלי, זה מעלה כמובן באופן ברור את השינוי הדרמטי שמתחולל בשנים האחרונות כאשר האישי והציבורי מתערבב לו. לפני כמה שנים פוטרו ממקאן אריקסון שני מנהלים בכירים לאחר שפרסמו דברי ביקורת על לקוחות חשובים של החברה (סביב הפיטורים הללו היו כתבות ורכילויות רבות, כך שמי שמעוניין לקרוא אותן הן מופיעות בהרחבה באינטרנט). בהקשר הנוכחי הדבר מדגים עד כמה קשורים באופן הדוק אלו לאלו הנוכחות העסקית והנוכחות האישית בעולם הרשתות החברתיות של ימנו.

אם נחזור למקרה האמור – הפוסט המתלהם כלפי נשים זכה למספר תגובות על הקיר של הכותב, אך הופתעתי ממיעוט דברי הביקורת כלפיו. גם אני התלבטתי אם להעלות את הפוסט הזה באופן ציבורי או לנהל את הדיון בדלתיים סגורות בכיתה. ראיתי מראש שיש לי לא מעט חברים משותפים עם אותו מנהל בפייסבוק ואמרתי לעצמי שאולי אני מכיר אותו אישית בהקשר כלשהו, ומדוע שאציב את עצמי במצב מביך שכזה. אני מניח שאני לא היחיד שמחשבות כאלה מלוות אותו בעת הפצה של מסר ברשת החברתית, ולשם השקיפות והדיון שהייתי רוצה לעורר אני כותב גם אותם.

קישורים רלוונטיים:

(* הפוסט הוסר למחרת כתיבת שורות אלו, ולפיכך אינו נגיש)

הקוד האתי של מטריקס כפי שמפורסם באינטרנט – שימו לב במיוחד לסעיף 6 וכן לכך שהקוד האתי פורסם מטעם דירקטוריון החברה.