ארכיון תגית: כתובות ומאמרים של פרופ’ אורן קפלן

לונדון וקירשנבאום לכנסת? על סקרים, אמינות וקוקה קולה

תוצאות הבחירות בארצות הברית היו ידועות מראש. הסיקור העיתונאי שנתן לרומני הסתברות זכייה שווה לזו של אובמה היה אחיזת עיניים שנועדה ליצור דרמה, רייטינג וחוויית “ריאליטי”. אז איך אפשר להאמין לסקרים כשסקר מייצג בדק את היתכנות בחירתם של לונדון וקירשנבאום לכנסת בבחירות הקרובות וניבא להם לא פחות מ-4 מנדטים בטוחים?

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר

מחשבות מושאלות על זכויות ויצירתיות בעידן אינטראקטיבי

האם הפצה ויראלית היא תרומה או גניבה? תלוי באיזה עידן אתם נמצאים ובאיזה שלב בהצלחה העסקית נמצא המוצר שלכם. את המאמר הנוכחי אקדיש להשאלות מאחרים. כלום כאן אינו שלי. בעצם, במדור שמטרתו לערוך סקירות על מאמרים, כל הרעיון הוא לא להיות מקורי. אך האם אין שום ערך מוסף בפאזל שכל חלקיו עד האחרון שבהם שייך לאחרים? תשפטו אתם. ראשית, כדי להיכנס לאווירה המתאימה, האזינו ברוב קשב ליצירה הקלאסית הבאה. היא (כנראה) פורסמה באופן חוקי ביוטיוב, כך שאין לכם מה לחשוש, גם אם אתם נגד פיראטיות ברשת. נסו לכוון את עצמכם לדקה ה 1.10 של היצירה והאזינו לצלילי ההימנון הלאומי “התקווה”, כפי שהולחנו על ידי סמטנה. אבל מה לעשות, סמטנה לא הלחין את התקווה. האם יתכן, רחמנא לצלן, שההמנון הלאומי של ישראל הוא פלגיאט מוסיקלי?

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר

עידוד הנקה: שיווק חברתי מתחת לקו

אחרי שהקמפיין הצליח לשכנע את הציבור ביתרונותיה הבריאותיים של ההנקה, יש לשכנע את האמהות שהנקה מתאימה להן אישית ומשתלבת עם תחושת המסוגלות העצמית שלהן, דימוין העצמי הפיזי והפסיכולוגי, ועם סגנון חייהן.

האינטואיציה השיווקית מחפשת את מקורות המעורבות של הצרכן כדי לבחון את המשתנים שישפיעו על עמדותיו והתנהגויותיו באופן האפקטיבי ביותר. לא מפתיע, לפיכך, שרוב הקמפיינים לעידוד הנקה התמקדו בחשיבותה של ההנקה לבריאותו של התינוק ולקשר תינוק-אם. אינטואיציה זו נכונה בוודאי, לפחות באופן שבו אמהות מתכננות את הזנת תינוקן לפני הלידה. הסקר הישראלי, לדוגמה, מצא שרוב עצום של נשים מצהירות שבכוונתן להניק את תינוקן, ואילו בפועל שיעור נמוך בהרבה אכן עושות זאת. לפיכך אין עלינו להיות מופתעים מכך שממצאי המחקר האוסטרלי הראו שעמדותיהן של אמהות כלפי חשיבות ההנקה לא ניבאה למעשה את התנהגותן, דהיינו את המידה בה הצליחו להמשיך ולהניק את התינוק לאורך זמן. החוקרים כינו זאת משתנה ממוקד-תינוק, והם אלו שבהם מתמקדים ארגוני הבריאות בעולם. דווקא משתנים כמו תחושת מסוגלות עצמית – עד כמה האם מאמינה ביכולתה להניק, וכן התמיכה החברתית באם היו המשתנים המובהקים ביותר לניבוי התמדה בהנקה.

לקריאת הכתבה המלאה במדור השיווק של דה מרקר

האווטאר והסלולר: מלחמות התקשורת בדרך להצתה מחודשת

ברמה הלאומית אוטוסטרדת האינטרנט חשובה כיום מאוטוסטרדת כבישים מסועפת. יהיה צורך בגורם בעל כוח כשפים עוצמתי לא פחות מזה של האווטאר כדי להשכין שלום בעולם התקשורת המסוכסך, לטובת השחקנים בענף התקשורת, הצרכנים, ולא פחות חשוב – לטובת קיימות הסביבה והחברה.

במאמר זה ברצוני לתאר מגמות צפויות במשחקי המלחמה העתידיים בשוק התקשורת. נסיעתי האחרונה לחו”ל היוותה עבורי הדגמה קטנה למימוש תחזיות מומחים מזה זמן לאינטגרציה בין אמצעי התקשורת השונים, הפועלים כיום בתחרות זה מול זה, הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תאגידית. הופתעתי מעט משיקום עוצמתה של התקשורת הנייחת, ואולי ספגתי השראה מסוימת מספרו של מיצ’יו קאקו, “הפיזיקה של העתיד”, כמו גם מתשתיות התקשורת השווייציות המתקדמות. לאוהדי “אווטאר” – אשתמש בדמותו במהלך המאמר, נראה שהקרב של כשפי האוויר עוד לא הוכרע – ממלכת האדמה חוזרת לזירה, ואליה יתווספו גם כוחות הטבע האחרים, האש והמים – הכל בהמשך.

השימוש בטלפון על גבי אינטרנט (VOIP) קיים כבר זמן רב. עם זאת, הוא סובל מנחיתות ביציבות הקו מבחינת איכות, וכן מסרבול בשימוש. יש הטוענים לקונספירציה של חברות תקשורת מסוימות שמזהות חיוג בשיטה זו ומורידות בכוונת תחילה את איכות הקו, אך בין אם הדבר נכון או הזוי, משתמשים מעדיפים עדיין להשתמש בתקשורת סלולרית הרגילה, בוודאי בתקופה הנוכחית שבה צונחים מחיריה. עם זאת, שינוי משמעותי נראה באופק ועד סיום המאמר הנוכחי ברצוני לשרטט כמה קווים, תרתי-משמע, לתשתית התקשורת העתידית בעולם ובישראל.

על פי חזון שמימושו נראה קרוב מתמיד, נוכל בקרוב כולנו לשוחח בטלפון ולגלוש באינטרנט באופן חופשי בכל מרחב מיושב בארץ ובעולם המערבי, ובמקביל נהנה מאוויר נקי יותר מקרינה סלולרית, שאת נזקיה הבריאותיים עוד איננו יודעים בוודאות. לשינויים אלו יהיו השלכות רבות על כל תחומי החיים שיושפעו מהנגישות התקשורתית ומהתאמתה האישית כמעט לכל הקשר של חיי הפרט, הקהילה והמערכת המאקרו כלכלית.

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר – חלק א‘  חלק ב

זיכרונותי מרפול: מיתוג מחדש לפראיירים

פרויקט “נערי רפול” הינו אחד המותגים החברתיים החזקים ביותר שייצר צה”ל מאז ומעולם. אם ישנו מותג מצליח כל כך סביב סוגיית הגיוס לצה”ל, כדאי אולי ללמוד דבר או שניים מאופן בנייתו לפני ש”מפרקים הכל” ובונים מודל גיוס חדש. מודל “מאבק הפראיירים”, מוצדק ככל שיהיה, משתמש בכלים ובחזון שלא הצליחו באף קמפיין, חברתי או שיווקי בעבר. לעולם השיווק ישנם שני כלים מרכזיים לקידום סחורות, שירות ורעיונות – “מקל” ו”גזר”. עולם השיווק משתמש מדי פעם במקל, אך מעדיף את הגזר כאסטרטגיה מובילה. את ה”מקל” הייתי מציע להשאיר באפסנאות, ולהיעזר בגישתו של רפול, שעם גישתו האישית או הפוליטית אפשר להתווכח, אבל אין ספק שבעניין נערי מקא”ם הוא הוביל מהלך מרשים.

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר

e-תמכרות: כיצד הפך הדואר האלקטרוני מכלי שיווקי לסוס טרויאני?

מאמרי החדש פורסם היום בראש מדור השיווק של דה מרקר, ועימו אני פותח סדנת גמילה אישית לאורך חודשי הקיץ. התנצלותי מראש בפני חברי להתכתבות האלקטרוני, נצטרך להתחיל לשוחח זה עם זה כמו פעם בגישות מסורתיות יותר, כדי שאני אוכל להתחיל לעבוד 🙂

ההתמכרות לדואר אלקטרוני, לפייסבוק ולטוויטר דמוה להתמכרות לממתקים. ה”סמארטפון” אינו רק חכם מבחינת תכונותיו, הוא גם מתוחכם כמו סוס טרויאני שחודר לתוך שגרת היום-יום שלנו, ומחסל בעקביות שאריות של אפקטיביות בעבודה, בפנאי, בחברה ובמשפחה, שעוד נותרה לנו פה ושם.

עובד ממוצע בארצות הברית מקבל כ-150 הודעות אלקטרוניות ביום, ועלול לבזבז כשעתיים וחצי בטיפול בהן. על פי הסטטיסטיקה יש עובדים רבים המקבלים מאות ואף אלפי הודעות מייל ביום. יותר מ-60% מהעובדים בארה”ב מדווחים שהם מנותקים לחלוטין מתקשורת אלקטרונית רק שעתיים מזמן הערות שלהם. כמעט כל משתמש אינטרנט מכיר את החוויה המתסכלת שאחרי שעות רבות המוקדשות למיון וטיפול בהודעות הדואר הנכנס, נוצרת תחושת סיפוק רגעית, כדי לגלות שלמעשה… העבודה המהותית עצמה עוד לא החלה. מחקר שפורסם לאחרונה מצא שהדואר האלקטרוני גורם להפרעות חמורות ברצף העבודה ומאט אותה בשליש. הממצאים מורים על כך שקיימת תופעת “התמכרות לדואר אלקטרוני” בקרב כ-15% מהעובדים במקומות העבודה שנדגמו.

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר

נהנית? ספר לחבריך, לא נהנית? ספר לנו: נישט פארשטיין? מאמר למי שמחפש HUB למגזר החרדי ולא מבין מה זה MAVEN

העיתונאי מלקולם גלדוול מתאר בספרו The Tipping Point שלושה טיפוסים שונים המשלימים זה את זה בהפצת מסרים “מפה לאוזן”. הוא אינו מתייחס בהכרח לרשת החברתית של האינטרנט, אלא מתאר תופעות חברתיות אנושיות שרלוונטיות גם לתקופות היסטוריות רחוקות בהן האינטרנט עוד לא היה קיים, אך הן רלוונטיות על אחת כמה וכמה גם כיום. גלדוולר מתאר בספרו שלושה טיפוסים:

  • Connector – “ידו בכל ויד-כל בו”
  • Maven – “מייבין”- מומחה, מבין
  • Salesmen – המשכנע, “איש המכירות”

אחת מדמויות המפתח הנ”ל שמתאר גלדוול בהסבריו על תפוצה ברשת החברתית הוא ה-“MAVEN”. הספר כתוב באנגלית, ובמשך זמן לא-מועט נאבקתי במילת סלנג זו שלא הבנתי, עד שלפתע צצה התובנה המביכה שמדובר בסך הכל במילה מתוך השפה העברית – “מבין” או ליתר דיוק באופן ביטוייה ביידיש “מייבין” – דהיינו, אחד שמבין. בצורה מרתקת מתאר גלדוול את “המקשר” (Connector), אותו אדם שמכיר את כולם וכולם מכירים אותו. הוא מפיץ הבשורה האינטנסיבי ביותר, ואין ספק שדבריו ישמעו למרחקים, אך הוא אינו נושא בהכרח את האמינות והמוניטין שיהפכו את המסר לסחורה מבוקשת. הדמות השנייה, “המייבין”, אותו הזכרתי בתחילת מאמר זה, הוא המומחה הנדרש למטרה זו. כאשר ה”מייבין” ממליץ לכם על טלפון סלולרי, כל שצריך לעשות הוא פשוט ללכת ולקנות אותו. הוא ידען אמיתי, בדק וחיטט בכל המגזינים האפשריים כדי לזהות את הדגם הטוב ביותר שניתן לקנות. אלא מה, הוא אינו דברן גדול בהכרח. אם “המקשר” ידע לייצר את הקשרים, הרי ש”המייבין” יודע למלא אותם בתוכן איכותי. אך גם כאן לא תם הסיפור. נניח שמזלכם האיר ופגשתם אדם שהוא “מקשר” ו”מייבין” גם יחד. כל אדם שיפגוש אותו ישתכנע מייד, וזאת בהיקפים גדולים למדי. אך הדבר דורש את המגע הישיר בין אותו מפיץ שמועות- משכנע, לבין השומע המשתכנע. כאשר יבוא האחרון ויבקש לספר לחברו את המסר, הוא לא יעבור בהכרח באותה עוצמה, ויעילותו תפחת משמעותית. לשם כך נדרש “המשכנע” – איש המכירות שמצליח להדביק למסר שלו את הדביקות שמאפשרת לו לעבור מפה לאוזן, מפה לאוזן, וחוזר חלילה. כלומר, בעוד שהשניים הנ”ל משפיעים במגע האישי, איש המכירות מצליח ליצור דיפוזיה של רעיונות בדרגה שניה, גם לאנשים שהוא עצמו אינו מכיר ומעולם לא פגש. כמובן שה-HUB האידיאלי הוא אותו סלבריטי חברתי שניחן גם ביכולת התקשרות חברתית טובה, גם במוניטין של מומחה “מייבין”, וגם ביכולת שכנוע להפצת המסר גם לאחר השומע הראשון. אך אליה וקוץ בה – מדובר בדמות נדירה למדי, ואין הכרח שהיא רלוונטית כלל לקטגורית המוצר שאותה עליך לשווק ולמכור.

שלושת הטיפוסים המשלימים זה את זה בהפצת מסרים מפה לאוזן, שמתאר מלקולם גלדוול בספרו “נקודת המפנה” רלוונטיים היום בדיוק כפי שהיו לפני 12 שנים, ועדיין, השיווק ברשתות חברתיות אינו מהווה תחליף לפילוח המסורתי ולהיכרות בלתי אמצעית של הלקוחות.

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר

איך לבנות מותג ללא הפרעת קשב ואיך זה קשור לחופש הגדול

תחום הפרעת הקשב והריכוז מהווה כיום אחד התחומים המדוברים והקונטרוברסליים של תקופתנו, אבל מה הקשר שלו לשיווק? כמו במערכת החינוך, שבה הלימודים כבר לא חשובים בפני עצמם אלא רק כדרך להשגת ציונים, כך גם במערכות שיווקיות רבות, ליבת הסחורה של המותג נעלמת ובמקומה מופיעה תחרות חברתית על “הישגים” צרכניים. הבעיה במודלים מהסוג הזה – הן בחינוך והן בשיווק – היא שמהר למדי נוצר שעמום.

בבתי ספר רבים בישראל, ובעיקר בתיכונים שבהם הילדים עצמאיים יותר, הילדים משוחררים הביתה על ידי צוות המורים לימים שלמים. הלימודים במוסדות אלו ממשיכים להתקיים באופן סדיר רק עבור מקצועות המיועדים לבחינות הבגרות, ועם קומץ מורים “נודניקים”, שמתעקשים ללמד בלי שום טעם ותוחלת, שהרי החומר כבר לא רלוונטי יותר לתעודת סוף השנה. המסקנה המתבקשת פשוטה, מטרת מערכת החינוך אינה לחנך ולהעניק ידע, אלא לערוך תחרות ריצה לקראת בחינות. כשתחרות מבוטלת, הילדים הולכים הביתה. כל אסטרטגיה ארגונית ושיווקית מתחילה בשאלה, לשם מה הארגון הזה קיים, מהם ערכי הליבה של המותג. בית ספר או חברה מסחרית צריכים לענות על אותה שאלה אסטרטגית. אם בית הספר טוען שערכי הליבה שלו לחנך ולהעניק ידע, ובמקביל כאשר שבועיים לפני סוף השנה הוא שולח את הילדים הביתה כי כבר אין מה ללמד אותם אחרי שהתעודות כתובות, אפשר לקרוא את הכתובת על הקיר. בעולם עסקי המשקיעים היו בורחים מהמניה של הארגון הזה, הוא איבד את הצפון ויאבד גם את לקוחותיו ואת קיומו. לצערנו עתיד ילדנו ועתיד המדינה תלוי בארגון הזה, ואף דוח של מבקר המדינה בעוד כמה שנים, עם או בלי פיטורים של שר אוצר או שר אחר, יחזירו את מה שלא ניתן לילדים שבגרו. בואו נקבע שלפחות ימצאו עוד גז טבעי, אם לא יהיה משאב אנושי, שלפחות נתבסס על משאב טבע כלשהו שיגן על כלכלתנו וקלקלתנו.

לקריאת המאמר במדור השיווק של דה מרקר

עם מי נסגור חשבון עכשיו? הבנקים על הכוונת

המחאה החברתית העמידה את השקיפות בבסיס הפעילות העסקית. המהפכה הסלולרית חשפה רווחים עודפים בהיקפים חסרי תקדים. אולם אין מדובר בענף בודד שנהנה מרווח עודף, אנחנו ניצבים בפני אפקט דומינו רחב היקף שבבסיסו כללי הביקוש וההיצע של הכלכלה החופשית. האם הבנקים הם הבאים בתור? המאמר פורסם אתמול בראש מדור השיווק של דה מרקר. לקריאה מלאה של המאמר לחצו כאן.

בלב המאמר דוגמה הממחישה את מקור האיום המרכזי לרווחי הבנקים העודפים. מר פלוני זקוק להלוואה לרכישת רכב. נניח שעליו לגייס 100 אלף שקל לצורך הרכישה. הוא פונה אל הבנק ומבקש הצעת מחיר להלוואה. נניח, לצורך הדוגמה, שהבנק מציע לו הלוואה בריבית משתנה אטרקטיבית, צמודת מדד, בגובה של 2.5% לשנה, לתקופה של חמש שנים. פלוני מצליח להראות עמידות כלכלית והבנק מספק לו את ההלוואה. אך מהיכן הכסף? מתברר שמר אלמוני מחזיק בבעלותו סכום זהה, שאותו הוא מפקיד בחיסכון בבנק לחמש שנים. עבור זה מעניק לו הבנק חצי אחוז ריבית, וכמובן הצמדה למדד.

אך מה היה קורה אם אלמוני ופלוני היו נפגשים באירוע הבר מצווה של בנו של אלמוני, ומגלים למעשה שהם בני דודים, ממשפחה טובה במיוחד, אמינה ושוחרת שלום. במקביל משוחח עימם אב המשפחה, שהוא גם עורך דין מפורסם, ומציע להם עסקה, שאף אחד מהם אינו יכול לסרב לה: הם יסגרו את החשבון עם הבנק בהזדמנות הקרובה האפשרית, ויבצעו עסקה ישירה בינם לבין עצמם. מר אלמוני יקבל את ההלוואה ממר פלוני תמורת משכון כלשהו או אף דיברתו של בן המשפחה עורך הדין המפורסם, ומר פלוני יעניק לו את ההלוואה בשל האמון המלא שהוא נותן לו לאור הנסיבות החדשות שהתגלו. ומה הריבית המוסכמת? התשובה ברורה לחלוטין, הם רוצים להיות הוגנים לגמרי זה עם זה, ולכן הריבית תעמוד על 1.5%. אלמוני משלם אחוז אחד פחות, פלוני מרוויח אחוז אחד יותר, והבנק? עליו השלום, שלום ולא להתראות.

קריאה מלאה של המאמר לחצו כאן.

נופש בסוויטת דה-לוקס עם נוף לקיר – ועתיד השיווק

המאמר פורסם היום בשער מדור השיווק של דה מרקר – חוויותי מאילת ומוסר השכל: מאחר ועולם השיווק, הפרסום והמכירות לא חונך על ערכים של שקיפות, יידרש שינוי דרמטי באורינטציית המשווקים לדרישות העולם החדש והשקוף של גוגל. אדגיש, אגב, שאינני חושב שעולם הפרסום מושתת על ערכים של הונאה, כפי שלעתים מוטח כלפיו. פרסומאים רוצים לומר אמת, רק למרבה הצער, לא תמיד למותג יש מספיק במה להתגאות ל-30 שניות של פרסומת בפריים טיים, ועד היום אפשר היה ליפות מעט את המציאות, דהיינו לספק “שקר לבן”. הבטחת המכירה של “סוויטה דה לוקס” נשמעה כמו התחייבות אטרקטיבית במיוחד לחופשה נפלאה, גם כאשר בחרתי בקו השני של מלונות הרשת באילת מבחינת יוקרה. חדר 263 במלון אליו הגעתי, ענה בצורה סבירה לכותרת. היה בו מספיק מקום למשפחה. אלא שמיקומו של החדר במלון ענה פחות או יותר לדרישות של תא-כלא. מחלון החדר ניתן היה ליהנות… מקיר גדול של חצר אחורית וממתקן המשאבות של המלון.

לקריאת המאמר המלא במדור השיווק של דה מרקר