ארכיון תגית: אתיקה

אחריות תאגידית הלכה למעשה: פיתוח מודל חברתי-יישומי לבתי ספר למינהל עסקים ולתעשייה – אורן קפלן – תלקיט אקדמי – נספח 2

אחריות תאגידית הלכה למעשה: פיתוח מודל חברתי-יישומי לבתי ספר למינהל עסקים ולתעשייה – אורן קפלן – תלקיט אקדמי – נספח 2

המשך לנספח 3 של התלקיט האקדמי | בחזרה לנספח 1 של התלקיט האקדמי | בחזרה לעמוד הראשי

המאבק החברתי בקיץ 2011 בישראל ובעולם כולו, וכשלי השוק שיצרו את המשבר הכלכלי הגלובאלי בשנים שקדמו לו, השפיעו על תפיסתי הכלכלית-חברתית ועל האופן שבו אני מאמין שיש לנהל עסקים במאה ה-21.

תחום האחריות התאגידית מתפתח במהירות, אך עדיין הוא נתפס יותר ככלי לניהול סיכונים עסקיים ופחות כגישה חברתית, ערכית ואתית לאזרחות תאגידית טובה. אני מחפש אחר מודל עסקי-ניהולי חדש (או יגידו אחדים, “בחזרה למקורות” הקהילתיים של הכפר המסורתי), את המודל שבו “בערבון מוגבל” (בע”מ) יגן עדיין על היזם והמנהל ויאפשר לו לצמוח ולשגשג, אך לא יגביל את אנושיותו ומידת המוסר שלו בהתייחסותו למגוון מחזיקי העניין של ארגונו וסביבתו, במובן הרחב ביותר של קיומה וקיימותה.

מי שעוקב אחר המהפכות והמאבקים החברתיים המתחוללים כיום בכל העולם, וכמובן גם אצלנו, אינו יכול להתעלם מהשינוי שעובר על החברה. תנועת הצדק החברתי שוטפת את אירופה, זעם ציבורי מוטח בעשירי המדינות, בטייקונים, בממשלות שנוקטות במדיניות המגבירה פערים כלכליים-חברתיים. אין ספק שאנו נדרשים להיערך לשינוי משמעותי בהתנהלותנו, בוודאי לצורך ניהול הסיכונים הכוללים שלנו כארגון השואף לקיימות בטווח הארוך, אך בראש ובראשונה כמוסד חינוכי-חברתי שיכול להשפיע על השוק כולו, כמוסד ללא כוונת רווח שהוקם על תשתית חברתית על ידי ההסתדרות, שבו אנו, חברי הסגל האקדמי, צמודים עד היום לשכר השירות הציבורי באוניברסיטאות (למרבה הצער רוב הסטודנטים שלנו אינם יודעים זאת).

אחד הנושאים שהוצבו בראש סדר העדיפויות של פרופ’ עדי ערמוני, קודמי לתפקיד הדיקאן, היה פיתוח תחום האחריות התאגידית. חיבורי לתחום בשל הרקע החברתי ממנו אני מגיע היה טבעי, וניהלתי דיאלוגים רבים בתחום עם גורמים מובילים בשוק. לשמחתי הסכימה (תא”ל מיל וח”כ לשעבר) עמירה דותן לבקשתי לעמוד בראש המרכז ולקחת חלק בהנהלת בית הספר. כדיקאן אני רואה בהעצמת פעילות המרכז לאחריות תאגידית משימה מרכזית וחשובה. אני רואה בפיתוחו והפיכתו למרכז האקדמי המוביל בישראל מטרה עליונה ואסטרטגית לבית הספר ולקהילה העסקית.

המרכז לאחריות תאגידית צריך לפעול לפי תפיסתי במשולש שכל אחת משלושת קודקודיו עצמאי, וכמובן שכולם יחדיו מתכנסים ומעצימים את פעילותו:

א.      בהשפעתו על הקהילה העסקית בישראל דרך הפיכתנו למטריה האקדמית והמחקרית המובילה את השוק בתחום זה.

ב.      קורסים אקדמיים בסיסיים ומתקדמים בכל רמות התארים והמחלקות

ג.       תהליך פנים-ארגוני, רוטיני ועמוק, המטמיע ערכים של אחריות תאגידית לפעילותנו שלנו באופן שתהווה דוגמה ומופת לשוק וכמובן שיהיה נעים ובטוח להיות בו ולהשקיע בו את מיטב יכולותינו.

קשרינו עם התעשיה צריכים להתעצם ולהיבנות ביתר שאת, הן בהקשר האמור של ה-CSR באופן ישיר, אך גם בהקשרים רבים ורחבים אחרים, מתוך הדיאלוג ההכרחי של ארגון עם מחזיקי העניין שלו, ובוודאי שהתעשייה היא אחת ממחזיקי העניין המרכזיים והחשובים שלנו. בנוסף, אין ספק שאחד הכלים הלא ממומשים שלנו לצורך כך הוא רשת הסטודנטים הבוגרים העצומה שלנו המפוזרים בכל רחבי השוק. כמובן שעלינו להידרש גם לשאלה מה אנו יכולים לתת להם כערך מוסף? בטקס של מלגות קרן בהרב בשנה שעברה אמר הדובר הראשי, אליעזר שמואלי, שהמילה “נתן” בעברית מורכבת ממבנה סימטרי – האות נ’ בהתחלה והאות נ’ בסוף, כך שאפשר לקרוא אותה בשני הכיוונים – “מי שנותן מעצמו גם מקבל בחזרה”, אמר שמואלי.

פעילותנו עם התעשייה בולטת בכל תחומי עיסוקנו. בית הספר הדגיש תמיד את החוזקה שלו ביישומיות לשטח ותמיד שאפנו לשיתופי פעולה. אני סבור שעלינו “לעלות מדרגה” בתחום זה ולהגדיר את מודל העבודה שלנו מול התעשייה בצורה יותר מובנית, תוך איתור הזדמנויות מתמיד לשת”פ בהקשרים שונים, וניהולן לאורך זמן.

דוגמה למודל המשלב את העבודה האקדמית של בית הספר עם הפנים אל הקהילה העסקית בישראל הוא הקורס “אתיקה ואחריות תאגידית” שנבנה בגישה של למידה מרחוק במסגרת התואר הראשון. הקורס בנוי על גישה מסורתית של “קורס בהתכתבות” בו הסטודנטים קוראים ונחשפים למגוון תכני ליבה, קוראים ומגישים מטלות עיוניות ומעשיות בתחום. הקורס נבנה כל סמסטר מחדש, וכל החומרים שבו הופכים בתום כל סמסטר לחלק מהספריה האלקטרונית של המרכז לאחריות תאגידית. פנינו למו”לים מובילים בעולם וביקשנו אישור זכויות יוצרים לתרגום ופרסום מאמרים מרכזיים בתחום האחריות התאגידית. מספר מאמרים שכאלה משולבים בכל קורס, וכך מידי סמסטר תועשר הספריה האלקטרונית של המרכז לאחריות תאגידית בחומרים נוספים שיכולים לשמש את מחזיקי העניין הרבים בישראל שזקוקים לחומר מקצועי איכותי בעברית להתפתחות והכשרה בתחום. באופן כזה אנו עושים שימוש מושכל במשאבים של צוות ההוראה הנמצאים בצד “ההוצאות” של משוואת המאזן הכספי, והופכים אותו לנכס בר קיימא בזכות החומרים האקדמיים המתקדמים והחדשניים שנוצרים בעזרתו ואינם נעלמים בתום הסמסטר, שפי שקורה לא פעם לתכניהם של הקורסים המסורתיים אחרי מבחן הקורס. מובן שגם לסטודנטים יש יתרון משני בקורס מהסוג הזה אשר מאפשר להם גמישות רבה יותר בניהול זמנם, בהיותו של הקורס בלמידה מרחוק.

אני סבור שעלינו להגביר שימוש במודלים אקדמיים חדשניים כגון הקורס האמור, הן כחלק מתרומתנו למחזיקי העניין השונים שלנו והן לצורך פיתוח וצמיחה של בית ספרנו עם שיטות ההוראה החדשות שמתפתחות בעידן האינטרנט.

המשך לנספח 3 של התלקיט האקדמי | בחזרה לנספח 1 של התלקיט האקדמי | בחזרה לעמוד הראשי

שקט. יש כאן ילדים קטנים.

אני חושב שנושא הטיפול באין אונות הוא חשוב. אין לגבי זה שאלה מבחינתי, ואני גם רואה את עצמי ליברלי מספיק, הן במקצועי כפסיכולוג קליני והן בהתנהלותי האישית כאדם, שנושא תפקוד מיני יועלה באופן פתוח.

אבל למרות זאת, זה הופך אותי לאימפוטנט לנסוע ברכב שלי ברמת גן, עם שני ילדי הקטנים, אבל גדולים מספיק בשביל לקרוא עברית, כשכל שלטי הרחוב בעיר זועקים פתרון להפרעות בזקפה.

אין לי תלונות לחברת התרופות המכובדת.  זו כנראה  הבעיה שלי. לא קיבלתי חינוך והכשרה להסביר לילדה בת שבע מה זו הפרעה בזקפה. והרי זו מטרת הקמפיין. להפסיק עם הבושה. הגיע הזמן להסביר לכל ילדי בית הספר היסודי שאבא שלהם אימפוטנט ושאמא תשלח אותו כבר לרופא לקבל כדור.

תעשו לי טובה אם לא אכפת לכם, תזעיקו את משמרות הצניעות מבני ברק, הם באמת גרים לא רחוק, ואולי הם יוכלו לרסס עבורי בספריי שחור את השלטים. הרי אנחנו החילונים, את הקוטג’ למדנו להחרים רק עכשיו, להם יש מודעות צרכנית גבוהה והם יודעים להגיב כאשר חברה מסחרית עוברת גבול. באמת נגמרו התירוצים.

ועכשיו בלי הציניות: 1) אני מקווה שמישהו ייקח אחריות ויסיר את השלטים הבוטים הללו, אני מתכוון לשלוח למטה העולמי של חברת התרופות הזו מחאה חריפה. 2) אם מישהו שוקל לקחת תרופה להפרעות בתפקוד המיני, אני ממליץ לחשוב פעמיים אם כדאי לקחת תרופה של חברה שמתייחסת בחוסר רגישות כזו למחזיקי העניין שלה. דרשו מרופא המשפחה שלכם תרופה של חברה חליפית. 3) נראה לי שמישהו בשיווק הישראלי של החברה שכח לקרוא את החומר ששלחו אליו מהמטה העולמי. שימו לב מה כותבת החברה על אופן ההתנהלות שלה מבחינת אחריות תאגידית:

“How we do business is as important as what we do, and we seek to be a leader in corporate responsibility”

ומשפט סיום למען השקיפות – גם לדיון הנוכחי  בפייסבוק ילדים עלולים לגלוש, העולם לא סטרילי, וטוב שכך. לכן התלבטתי עם עצמי האם לפרסם או לא את הפוסט הזה. החלטתי בכל זאת לכתוב ולהפיץ אותו. נראה לי שבעלות מול תועלת, הבלוג והפייסבוק שלי אינם המקום הנפוץ בו ילדים נמצאים, לעומת רחוב אבא הלל ברמת גן. במידה והשאלות הללו עלו במגוון שיקוליהם האתיים של אנשי השיווק שהחליטו להציף את העיר בפרסום חוצות בנושא כל כך רגיש ופרובוקטיבי, בהחלט יהיה מעניין לשמוע.

שאלות מאתגרות על גבולותיה של האחריות התאגידית ואחריותו האתית של מנהל בזמן הפנאי וברשת החברתית

הפוסט הנוכחי נכתב על ידי לפני כמה דקות כהודעת דואר אלקטרוני לסטודנטים שעומדים לעבור מחר שיעור על החיבור בין שיווק דיגיטלי, רשתות חברתיות ואחריות חברתית תאגידית. לאחר סיומה ולפני שליחתה החלטתי שהנושא רלוונטי וחשוב מספיק כדי להעלות אותו למרחב הציבורי.

בבלוג התוכנית לפסיכולוגיה עסקית וניהולית פורסם אתמול בערב פוסט של מנהלת הבלוג שנראה לי מאוד רלוונטי לנושא רשתות חברתיות ואחריות תאגידית. הגבתי אליו הבוקר בבלוג התוכנית והמשכתי לחשוב על העניין לאורך היום.

מדובר בסוגיה אתית מעניינת שהתשובה לבעיה שהיא מעלה אינה ברורה מאליה. וזהו סיפור המעשה: נשיא מוכר ומפורסם של חברה ציבורית גדולה הנסחרת בבורסה הישראלית פרסם בפייסבוק הפרטי שלו אמירה שוביניסטית בוטה (לדעתי). לפי אופי הקיר שלו בפייסבוק והרקע האישי שלו נראה שמדובר באדם רב פעלים, בעל נקודות זכות רבות בעשייתו, ואיש משפחה מסור (בהתאם לתמונות המשפחתיות הרבות שמופיעות שם). עם זאת, הוא חבר של אלפי אנשים בפייסבוק כך שאין ספק שהוא מודע למידת השפעתו כאשר הוא מפרסם מסרים בקיר שלו. למעשה העניין המגדרי כלל לא מופיע בלב פרסומו, הוא הלין על רכב שחנה באופן מקומם ליד רכבו, וכנראה שתלונתו זו בהחלט סבירה ומוצדקת, כמו גם השימוש באינטרנט להפצת המקרה המרגיז. עד כאן הלגיטימי.

פרויד התייחס לפליטות פה ופליטות קולמוס כביטוי בלתי נשלט של הלא-מודע, וכאן פרץ מתוך הפוסט המתקומם של המנהל משהו מאוד לא מחמיא כלפי נשים. למרות שהוא לא ידע את מין הנהג/ת שהחנה את הרכב העבריין הוא פסק באופן נחרץ שמדובר בנהגת – אישה, וזעק (ציטוט) “מי נתן לך רישיון?!!!!!!!!!! איך אני יודע שזו נהגת ולא נהג? נו, באמת… Prove me wrong…” (סוף ציטוט). מאחר ומדובר באמת בהשלכה מתוך עולמו הפנימי, ולא בעובדה סטטיסטית או מבוססת על ראיות כלשהן, אין לי אלא להניח שבאופן זה ביטא עמדה אישית מזלזלת כלפי נשים באשר הן.

אוקי. מדובר באדם פרטי שכותב בפייסבוק שלו. יש הרבה טוקבקים יותר בוטים מזה באינטרנט. האם אפשר לעבור כאן לסדר היום?

אבל כאן מגיעה הנקודה הקריטית המקשרת את הכתיבה שלו לתחום האחריות התאגידית.

אם מנהל זה במעמדו בתאגיד היה שולח בתפוצת הדואר הפנימית של הארגון אותו הוא מנהל את אותה הודעה עצמה, נניח בתגובה לכך שמישהו חנה את רכבו וחסם לו את הדרך, ובדבריו היה מתייחס כך לנשים שעובדות בחברה, למחרת היום הדבר היה מופיע בעמוד ראשי של כל העיתונים. בשבוע שבו עוסק בית המשפט בסוגית עיתוי הכנסתו של נשיא מדינה לשעבר לכלא על הטרדה מינית ואונס (כמובן עם אלפי הבדלות מהמקרה הנוכחי) ניתן לצפות ממנהל ברמה כזאת אפילו את הטאקט הבסיסי להסתיר מעט את תפיסותיו השוביניסטיות מפני הרבים (ועדיף מכך – להכיר בהן ואח”כ לשנות אותן). באופן יותר קונקרטי – תקנון האתיקה של החברה אותה הוא מנהל, אשר מצוי באינטרנט וחשוף לעיני כל, מציין באופן ברור שהחברה לא תסבול התייחסות מסוג כזה בתוך התאגיד (ציטוט: “הערות מזלזלות על בסיס מאפיינים גזעיים או אתניים”).

ועכשיו השאלה המהותית: האם אחריות תאגידית ואתיקה מתחילה ומסתיימת בתוך התאגיד, ואז כל הסיפור הנ”ל עובר לתחום הפרסונאלי בלבד, או שאולי אחריות תאגידית חוצה את קווי התאגיד, וגם פוסט פרטי בפייסבוק האישי של נשיא החברה מהווה הפרה של כללי האתיקה והאחריות התאגידית שהחברה השיתה על עצמה.

מהכיוון הדיגיטאלי, זה מעלה כמובן באופן ברור את השינוי הדרמטי שמתחולל בשנים האחרונות כאשר האישי והציבורי מתערבב לו. לפני כמה שנים פוטרו ממקאן אריקסון שני מנהלים בכירים לאחר שפרסמו דברי ביקורת על לקוחות חשובים של החברה (סביב הפיטורים הללו היו כתבות ורכילויות רבות, כך שמי שמעוניין לקרוא אותן הן מופיעות בהרחבה באינטרנט). בהקשר הנוכחי הדבר מדגים עד כמה קשורים באופן הדוק אלו לאלו הנוכחות העסקית והנוכחות האישית בעולם הרשתות החברתיות של ימנו.

אם נחזור למקרה האמור – הפוסט המתלהם כלפי נשים זכה למספר תגובות על הקיר של הכותב, אך הופתעתי ממיעוט דברי הביקורת כלפיו. גם אני התלבטתי אם להעלות את הפוסט הזה באופן ציבורי או לנהל את הדיון בדלתיים סגורות בכיתה. ראיתי מראש שיש לי לא מעט חברים משותפים עם אותו מנהל בפייסבוק ואמרתי לעצמי שאולי אני מכיר אותו אישית בהקשר כלשהו, ומדוע שאציב את עצמי במצב מביך שכזה. אני מניח שאני לא היחיד שמחשבות כאלה מלוות אותו בעת הפצה של מסר ברשת החברתית, ולשם השקיפות והדיון שהייתי רוצה לעורר אני כותב גם אותם.

קישורים רלוונטיים:

(* הפוסט הוסר למחרת כתיבת שורות אלו, ולפיכך אינו נגיש)

הקוד האתי של מטריקס כפי שמפורסם באינטרנט – שימו לב במיוחד לסעיף 6 וכן לכך שהקוד האתי פורסם מטעם דירקטוריון החברה.