שקט. יש כאן ילדים קטנים.

אני חושב שנושא הטיפול באין אונות הוא חשוב. אין לגבי זה שאלה מבחינתי, ואני גם רואה את עצמי ליברלי מספיק, הן במקצועי כפסיכולוג קליני והן בהתנהלותי האישית כאדם, שנושא תפקוד מיני יועלה באופן פתוח.

אבל למרות זאת, זה הופך אותי לאימפוטנט לנסוע ברכב שלי ברמת גן, עם שני ילדי הקטנים, אבל גדולים מספיק בשביל לקרוא עברית, כשכל שלטי הרחוב בעיר זועקים פתרון להפרעות בזקפה.

אין לי תלונות לחברת התרופות המכובדת.  זו כנראה  הבעיה שלי. לא קיבלתי חינוך והכשרה להסביר לילדה בת שבע מה זו הפרעה בזקפה. והרי זו מטרת הקמפיין. להפסיק עם הבושה. הגיע הזמן להסביר לכל ילדי בית הספר היסודי שאבא שלהם אימפוטנט ושאמא תשלח אותו כבר לרופא לקבל כדור.

תעשו לי טובה אם לא אכפת לכם, תזעיקו את משמרות הצניעות מבני ברק, הם באמת גרים לא רחוק, ואולי הם יוכלו לרסס עבורי בספריי שחור את השלטים. הרי אנחנו החילונים, את הקוטג’ למדנו להחרים רק עכשיו, להם יש מודעות צרכנית גבוהה והם יודעים להגיב כאשר חברה מסחרית עוברת גבול. באמת נגמרו התירוצים.

ועכשיו בלי הציניות: 1) אני מקווה שמישהו ייקח אחריות ויסיר את השלטים הבוטים הללו, אני מתכוון לשלוח למטה העולמי של חברת התרופות הזו מחאה חריפה. 2) אם מישהו שוקל לקחת תרופה להפרעות בתפקוד המיני, אני ממליץ לחשוב פעמיים אם כדאי לקחת תרופה של חברה שמתייחסת בחוסר רגישות כזו למחזיקי העניין שלה. דרשו מרופא המשפחה שלכם תרופה של חברה חליפית. 3) נראה לי שמישהו בשיווק הישראלי של החברה שכח לקרוא את החומר ששלחו אליו מהמטה העולמי. שימו לב מה כותבת החברה על אופן ההתנהלות שלה מבחינת אחריות תאגידית:

“How we do business is as important as what we do, and we seek to be a leader in corporate responsibility”

ומשפט סיום למען השקיפות – גם לדיון הנוכחי  בפייסבוק ילדים עלולים לגלוש, העולם לא סטרילי, וטוב שכך. לכן התלבטתי עם עצמי האם לפרסם או לא את הפוסט הזה. החלטתי בכל זאת לכתוב ולהפיץ אותו. נראה לי שבעלות מול תועלת, הבלוג והפייסבוק שלי אינם המקום הנפוץ בו ילדים נמצאים, לעומת רחוב אבא הלל ברמת גן. במידה והשאלות הללו עלו במגוון שיקוליהם האתיים של אנשי השיווק שהחליטו להציף את העיר בפרסום חוצות בנושא כל כך רגיש ופרובוקטיבי, בהחלט יהיה מעניין לשמוע.