אתמול היה מפגש הסיום של הכיתה של בני איתי בספארי ברמת גן (נטעים הוא בי"ס לטבע וסביבה ובמהלך השנה הכיתה קיימה פעילויות בספארי). קיבלתי ממנו הסבר מול כלוב האורנגאוטנים על השימוש המסחרי בשמן הדקלים שמאיים על הישרדותם באינדונזיה, עשיתי תצפית על הפינגווינים, ראיתי מצגות של ילדי הכיתה על התצפיות שלהם, ולמדתי להכיר את העוף שאיתי תצפת עליו, קלאו בכיר עם תיבת תהודה צהובה על הראש ומקור צהוב מרשים (שחסרה לו עין ואיתי אמר שהוא בודד. הוא באמת נראה די בודד ומשועמם). לסיום ראיתי את האפרוחים שבקעו מביצי התרנגולת וקיבלתי הרצאה מפתיעה וקצרה מאיתי… על שירה עברית. רבותי – אם יש קן לציפור בין העצים, ולא קן לתרנגולת בין העצים, אז נם שם גוזל, ולא אפרוח זעיר. עברית שפה קשה…

קֵן לַצִּפּוֹר

בֵּין הָעֵצִים,

וּבַקֵּן לָהּ

שָׁלוש בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה

הַס, פֶּן תָּעִיר

יָשֵׁן לוֹ

אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

בכל מקרה, היה כיף. ועכשיו אחרי שגיליתי שביאליק עשה טעויות בעברית אני יכול להיות קצת יותר רגוע עם טעויות הכתיב שלי וההחלפות בין זכר לנקבה בעברית. אולי אם לביאליק היה מאיית במעבד התמלילים גם הוא היה חוסך לעצמו טעויות מביכות.

אבל לסיום, צריך לסייג את ההתלהבות. הרי גם יונתן הקטן חיפש אפרוחים על העץ, כך שהטעות היא לא ממש טעות. אני מבין שאפרוח וגוזל נובעים ממילים נרדפות במקרא, ורוח הזמן יצרה את הבידול ביניהם. אבל אם רוח הזמן כל כך פוריה, מדוע לא לבטל כבר את השימוש האנכרוניסטי במגדר במספרים. בין אחד לאחת, עשר ועשרה?  ממקום כלשהו צריך לבוא עזרי.

אני חושב שנושא הטיפול באין אונות הוא חשוב. אין לגבי זה שאלה מבחינתי, ואני גם רואה את עצמי ליברלי מספיק, הן במקצועי כפסיכולוג קליני והן בהתנהלותי האישית כאדם, שנושא תפקוד מיני יועלה באופן פתוח.

אבל למרות זאת, זה הופך אותי לאימפוטנט לנסוע ברכב שלי ברמת גן, עם שני ילדי הקטנים, אבל גדולים מספיק בשביל לקרוא עברית, כשכל שלטי הרחוב בעיר זועקים פתרון להפרעות בזקפה.

אין לי תלונות לחברת התרופות המכובדת.  זו כנראה  הבעיה שלי. לא קיבלתי חינוך והכשרה להסביר לילדה בת שבע מה זו הפרעה בזקפה. והרי זו מטרת הקמפיין. להפסיק עם הבושה. הגיע הזמן להסביר לכל ילדי בית הספר היסודי שאבא שלהם אימפוטנט ושאמא תשלח אותו כבר לרופא לקבל כדור.

תעשו לי טובה אם לא אכפת לכם, תזעיקו את משמרות הצניעות מבני ברק, הם באמת גרים לא רחוק, ואולי הם יוכלו לרסס עבורי בספריי שחור את השלטים. הרי אנחנו החילונים, את הקוטג' למדנו להחרים רק עכשיו, להם יש מודעות צרכנית גבוהה והם יודעים להגיב כאשר חברה מסחרית עוברת גבול. באמת נגמרו התירוצים.

ועכשיו בלי הציניות: 1) אני מקווה שמישהו ייקח אחריות ויסיר את השלטים הבוטים הללו, אני מתכוון לשלוח למטה העולמי של חברת התרופות הזו מחאה חריפה. 2) אם מישהו שוקל לקחת תרופה להפרעות בתפקוד המיני, אני ממליץ לחשוב פעמיים אם כדאי לקחת תרופה של חברה שמתייחסת בחוסר רגישות כזו למחזיקי העניין שלה. דרשו מרופא המשפחה שלכם תרופה של חברה חליפית. 3) נראה לי שמישהו בשיווק הישראלי של החברה שכח לקרוא את החומר ששלחו אליו מהמטה העולמי. שימו לב מה כותבת החברה על אופן ההתנהלות שלה מבחינת אחריות תאגידית:

"How we do business is as important as what we do, and we seek to be a leader in corporate responsibility"

ומשפט סיום למען השקיפות – גם לדיון הנוכחי  בפייסבוק ילדים עלולים לגלוש, העולם לא סטרילי, וטוב שכך. לכן התלבטתי עם עצמי האם לפרסם או לא את הפוסט הזה. החלטתי בכל זאת לכתוב ולהפיץ אותו. נראה לי שבעלות מול תועלת, הבלוג והפייסבוק שלי אינם המקום הנפוץ בו ילדים נמצאים, לעומת רחוב אבא הלל ברמת גן. במידה והשאלות הללו עלו במגוון שיקוליהם האתיים של אנשי השיווק שהחליטו להציף את העיר בפרסום חוצות בנושא כל כך רגיש ופרובוקטיבי, בהחלט יהיה מעניין לשמוע.

פרופ' סטנלי פישר נואם בפני פורום קיסריה: המשק הישראלי: הצלחות ודאגותבחוש הומור, עם הרבה כבוד ורצינות, סקר פרופ' סטנלי פישר את המצב הכלכלי בישראל ובעולם. אין ספק שמדובר באחד מאנשי המקצוע המרשימים ביותר שזכתה לו ישראל.בכתיבה עיוורת מהירה וקצרנית סיכמתי את דבריו תוך כדי הנאום. הינה עיקר הדברים, בתחילתם החוזקות, ולאט לאט לתוך הדאגות והאתגרים. מצד אחד מותיר דאגה ועירנות, מצד שני אופטימיות ותקווה לדרך. למה יש לי הרגשה שבשנת 2015 נתגעגע אליו?אז כאמור, מתחילים בחיובי: צמיחה מהירה, אבטלה נמוכה, עליה בשיעור ההשתתפות, מדינות פיסקאלית טובה ומחמאות לאוצר, עודף בחשבון השוטף, סקטור ההיי טק המצליח, גלוי הגז הטבעי – אלו ההצלחות הבולטות של המשק. מאז אמצע 2003 צמחה כלכלת ישראל, למעט 2009 בלב המיתון העולמי, בסביבות 5% בממוצע. זהו הישג משמעותי למדינת ישראל.שיעור האבטלה הנמוך מזה 20 שנה הוא הישג גבוה– היינו ב-2003 באבטלה של קרוב ל-11% בתקופת המיתון הקודם. ירידה זו המשולבת בעליה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא גורם משמעותי בחוסנה הכלכלי של המדינה. ב-2003 נאלצנו לבקש ערבויות ממשלת ארה"ב כדי להמשיך ולגייס כסף. קיבלנו אותם והתחייבנו למשמעת פיסקאלית. בתוך חמש שנים ירדנו מגרעון של 5% לאיזון בתקציב המדינה. הגירעון הצפוי ל-2012 הוא 2%. יחס חוב/תמ"ג ירד מיותר מ-100% לפחות מ-75%. מצבנו בכך יותר טוב מרוב מדינות אירופה, ואולי בעוד כמה שנים יותר טווב ממצבה של ארצות הברית. יש לנו עודף בחשבון השוטף, זה הולך ויורד בגלל הצמיחה ויסוף השקל. הפיכתה של ישראל למדינה עם עודף מבני בחשבון השוטף, מצבנו מצוין. הדבר נובע משיעור הצמיחה המהירה של היצוא הישראלי. הוא עלה מ-30% מהתמ"ג לפני עשרים וחמש שנה ל-45% כיום, בעוד שהיבוא צמח בקצב נמוך באופן משמעותי, מה שיוצר עודף מבני במאזן. ביחס לגודלה הקטן של מדינת ישראל, אחוז וחצי בלבד מתקציבה של ארה"ב, ההיי טק והטכנולוגיה מהווים היחס הגבוה ביותר בעולם יחסית לתמ"ג, אם כי נדרשת צניעות כי בגודל המוחלט אנחנו שחקן קטן בגלובוס.תגליות הגז מהווים גורם משמעותי לעתיד המשק הישראלי. עם זאת, קשה עדיין לדעת עד כמה זה ישפיע על מצבנו   הפיסקאלי. בנורבגיה ישנה הכנסה של 15% מידי שנה מהתמ"ג ואצלנו נגיע אולי לאחוז וחצי במקרה הטוב.  עם זאת בחשבון השוטף תהיה לכך השפעה משמעותית וזה יהיה גורם שיביא לייסוף השקל בשנים הבאות ולעודף המבני האמור.מצידה של מחצית הכוס הריקה, מקורות הדאגה כיום: האינפלציה, מחירי הדיור, ייסוף השקל והוצאות הממשלה.האינפלציה היתה נמוכה ואף שלילית ב-2004 אבל היא עלתה והציפיות לאינפלציה גבוהות ובנק ישראל מנסה לשלוט בה על ידי מדיניות הריבית. מכירי הדירות החלו לעלות במהירות מאז 2008 אחרי יציבות מחירי מאז שנות ה-90 ואף ירידה. הריבית הנמוכה ומערכת בנקאית יציבה שיכולה להעניק משכנתאות ברוחב לב, הביאו לעלית מחירים. יש קושי לטפל רק בביקוש, יש לטפל גם בהיצע   הקרקעות והורדת חסמים בירוקרטיים בפני בניה. עם  זאת פרופ' פישר מודאג. עד 2008 השוק היה רדום ומאז המחירים עלו בקצב של כ-18% בשנה, כלומר, הכפלת מחירים תוך חמש שנים. זו כמובן לא תופעה שיכולה להימשך לנצח, והשאלה כיצד ניתן לעצור את זה באופן שלא יגרום זעזועים קשים למשק, כמו שקרה בארצות הברית ואירלנד. מבחינת מדד מחירי הדירות מול מה שקרה בארה"ב ואירלנד – כבר עברנו את מה שקרה שם לפני המשבר. זו סיבה שפרופ' פישר מתכוון להמשיך ולקרר את שוק הדיור, הנתונים הנוכחיים מנוגדים האם המחירים החלו לרדת.בעיית הייסוף של השקל היא מורכבת. אנחנו רוצים משק חזק אבל שער חליפין חלש, אבל למרבה הצער שניהם לא הולכים יחדיו. יש קושי להביא משקיעים ארצה על בסיס חוזק הכלכלה ולצפות ששער החליפין יהיה חלש. פרופ' פישר מעדיף כמובן את הבעיה הנוכחית של התמודדות עם משק חזק. היצואנים מצליחים לייצא למרות הייסוף, והמשק העולמי הולך בכיווננו. אנחנו מייצאים לשוק ההי טק כולל שירותים, וכנראה שהוא פחות רגיש לשער החליפין.המצב הפיסקאלי לעשור הקרוב – הצלחנו עד כה באופן טוב, אבל צריך להמשיך ולשמור על משמעת פיסקאלית. פרופ' פישר צופה שהגירעון בשנתיים הקרובות יעמוד במגבלות שהממשלה החליטה עליהם, אבל התמונה לשנים הבאות מדאיגה יותר, כי ישנן דרישות גוברות כלפי התקציב. מאחר והממשלה הבטיחה להוריד את שיעורי המס, ואין הבטחה שהצמיחה תמשיך באותו קצב, הגירעון עלול לעלות מעבר לצפוי. פרופ' פישר מציג סינריו של צמיחה בקצב הממוצע ההיסטורי ומדגים שיחס חוב-תוצר נתקע על 75% שאליו הגענו כיום. כל תקלה בדרך עלולה ליצור היפוך במצב הכלכלי. למשל, משבר ביטחוני שיחייב השקעה רבה יותר בביטחון יביא לעליה בתקציב וצורך להפסיק את הורדת המיסוים.הנושאים מעוררי דאגה לעתיד: עוני, דמוגרפיה, המערכת הפיננסית, חינוך, חסמים לתחרות, בירוקרטיה.העוני בישראל הוא מרכיב מסובך. הוא עמד על כ-12% ובסקטורים של הערבי והחרדים הוא גדל בשנים האחרונות. בתוכם הוא גדל מכ-35% בשנת 1997 לכ-60% כיום. אבל אם נוסיף לכך שמבחינה דמוגרפית שיעורם באוכלוסיה גדל, הרי ששיעור העוני בקרב קהלים גדולים מטריד ביותר. הסיבה כמובן לעניין הוא חלקם של מגזרים אלו בשוק העבודה. אם המצב ימשיך בצורה כזו חלק הולך וקטן של האוכלוסיה יצטרך להחזיק כלכלית חלק הולך וגדל מהאוכלוסיה החלשה.הרברט שטיין, מצטט פישר, אמר שההבדל בין 1% ל-2% הוא 100%. לכן תנודות קלות לכאורה שאנחנו רואים בשנים האחרונות של עליה באחוזים בודדים של העוני, הוא קריטי ומכרסם בחוסנה הכלכלית (והחברתי) של ישראל.מצב המערכת הבנקאית בישראל טוב ויציב. אבל עדיין לא התחלנו ליישם את החלטות באזל 3. פישר טוען שצריך לשנות את הרגולציה. אין לדעתו עודף רגולציה. רוב הזמן כולם מתלוננים על עודף הרגולציה, אבל פעם בעשר שנים בעת משבר גלובאלי כולם משבחים את הרגולציה החזקה. בהומור אומר פישר שכעת עברנו את השנה, וכולם מתלוננים שוב על עודף הרגולציה. לפישר אין ספק ושאלה לגבי זה. אין מקום לאשליה שאפשר להוריד פיקוח על בנקים. משבר מסוג הזה בישראל הוא הרסני וצריך להיות בטוחים שזה לא יקרה, וזה מחייב הגברה של רגולציה על הבנקים.חינוך – מצבנו היחסי   מול מדינות ה-OECD מזעזע לפי מבחן הפיזה. אנחנו מצויים בשליש התחתון של ההישגים בחינוך ממדינות העולם המובילות. אנחנו במקום 41 מתוך 64 מדינות במדעים ומתמטיקה, ובמקום 36 בקריאה. הבעיה נובעת מכך שיש לנו כמה מערכות חינוך ולכן יש נושאי ליבה שמספר מערכות לא מלמדות, ואלו באים לביטוי במבחני הפיזה של ה-OECD.חסמים לתחרות – יש לנו מגבלות לגודל. לכן באופן טבעי יש לנו פחות בנקים ורשתות מזון יחסית לארצות הברית. יש להכיר בחסמים אלו, לקחת אותם בחשבון, אבל לעודד תחרות. לדעתו תחרות יכולה לבוא כתוצאה מיבוא, ויש לאפשר אותה ביותר ענפים. בכך הוא מתייחס במרומז למשבר הקוטג'. מונופוליסט הוא לא "איש רע" הוא פשוט רוצה להרוויח, וכל אחד היה רוצה לעשות זאת. פתיחת השוק לתחרות מבחוץ תביא לשינוי המיוחל. מאז שנות ה-60 כשהממשלה החליטה לפתוח את המשק הישראלי ליבוא הפכנו למשק חזק ומצליח.בירוקרטיה: דו"ח הבנק העולמי על Doing Business מציב אותנו במקום טוב בעולם, למשל בהגנה על משקיעים, באשראי, ועוד. אבל יש נושאים שבהם אנחנו מאוד בעייתיים. למשל, בטיפול ממשל ברישיונות לבניה אנחנו במקום ה-121. ברישום נכס אנחנו במקום 147 מבין 183 מדינות. אלו חסמים בירוקרטים שגורמים נזק ויש לטפל בהם. וכאן הוא מגיע לדאגות המשמעותיות ביותר, ואלו לגבי גורמים חיצוניים פוליטיים וגיאו-פוליטיים. בשער האקונומיסט השבוע עולה השאלה האם אנחנו בתקופה קצת קשה מבחינה עולמית או שאנחנו גולשים שוב למיתון. המצב בארה"ב פחות טוב מהצפוי, אירופה בבעיות, ועל יפן אין על מה לדבר. כיום רכישת ביטוח נגד חדלות פירעון של יוון אירלנד ופורטוגל עולה הון. על יוון 20%  ועל אירלנד ופורטוגל 8%. אם האירופים לא יפתרו את זה יהיה קושי משמעותי בגוש היורו.פופוליזם: מים, דלק וחלב – כל פעם יש דגש על בעיה ממוקדת, שלכאורה היא דמות הכל. פרופ' פישר לא מתרגש כנראה ממאבק הקוטג'. הוא מוטרד מהמצב הגיאו-פוליטי והשינויים שמתרחשים סביבנו, במצרים וסוריה, ובמקומות נוספים. נראה שהסיכון הגדול ביותר למצב הכלכלי הוא דווקא שינוי במצב הביטחוני התלוי בגורמי חוץ. צורך להרחיב את תקציב הביטחון באופן משמעותי עלול לעצור את הצמיחה הכלכלית והיציבות שאנו עדים לה בשנים האחרונות.

שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ סיים הרגע לנאום בפני פורום קיסריה. אינני איש פוליטי, ובד"כ אינני נוהג להגיב לנאומים פוליטיים, אבל הפעם אחרוג ממנהגי. אולי הישיבה במרחק 10 מטר מהנואם באווירה מעוררת ההשראה של פורום קיסריה המציבה את האג'נדה כלכלית-חברתית באופן ישיר על הבמה, עוררה בי ציפייה, לא ריאלית כנראה, למשהו אחר,  לאמירה עמוקה ובעלת חזון שמשהו חיובי ומעצים יוכל לצמוח מכאן לעתיד. כנראה האמירה כגודל הציפיה כך גודל האכזבה מוכיחה את עצמה, לפחות לגבי דבריו של שר האוצר.

ב-50 השנים האחרונות עלה שיעור הדיכאון הקליני בעולם בצורה ניכרת, וארגון הבריאות העולמי מתריע שמדובר כיום במחלה הרפואית החמורה ביותר בעולם מבחינת פגיעתה באיכות ותוחלת חיים אין ספק שהבעיה מטרידה ודורשת מענה כלפי כל שכבות האוכלוסיה, אולם בישראל היא אינה מתפלגת באופן שווה בין קבוצות אוכלוסיה שונות, ובמיוחד בין יהודים וערבים. לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל שיעור המבוגרים הערבים בני 20 ומעלה המרגישים בדידות כפול מזה של המבוגרים היהודים(51.7% ו-26.4%, בהתאמה) וכך גם התחושה ש"אין למי לפנות בשעת משבר" (20.5% ו-7.5%, בהתאמה), דיווח על היעדר קשרים חברתיים (19.3% ו-9.5%, בהתאמה) ועוד מקורות סטטיסטיים רבים המורים על מגמות דומות אשר מצביעות באופן כללי על גורמי סיכון גבוהים יותר בתחום הרווחה הנפשית בקרב האוכלוסיה הערבית לעומת האוכלוסיה היהודית בישראל.

כחוקר בתחום הפסיכולוגיה החיובית אני סבור שהשלב הראשון בטיפול מעמיק בפערים חברתיים אלו בין האוכלוסיה הערבית והיהודית, וטיפוח הרווחה הנפשית באופן כללי, היא היכולת לחקור את התופעות הללו בצורה מדעית ומדויקת,ולאחר מכן ליישם כלים שונים שנוסו בעולם כדי לטפל בהם בצורה יעילה. אולם כדי לבצע מחקרים ופרויקטים מהסוג הזה נדרשים קודם כל תשתיות מחקריות בסיסיות אשר יאפשרו מדידה מדויקת ורגישה של מדדי הפסיכולוגיה החיובית.

לקריאת הפוסט המלא בבלוג של פורום קיסריה

למאמר מקיף על פסיכולוגיה חיובית

מדוע הפייסבוק הוא הקיבוץ החדש? כי למרות שלא כל החברים בפייסבוק הם החברים הכי קרובים שלכם, הם קרובים מספיק וחלקם רוצים להשתתף בפעילויות המשותפות שלכם. כי הצבעת החברים בקיבוץ היא הצבעת האמון וה"לייק" שפייסבוק מציע, כי כולם לובשים חקי או חולצה כחולה ו"הקירות" של (עמוד) הבית שלהם נראים מאוד דומה, כי זה יישום הקומוניזם במיטבו: כל חבר תורם כפי יכולתו וצורך בהתאם לצרכיו, כי כולם שווים אבל מי שמצביעים עבורו ועבור רעיונותיו באסיפות הקיבוץ בכל זאת מצליח יותר, כי לחברי הקיבוץ החדש יש ערכים משותפים שהם מוכנים ורוצים להילחם עליהם וכולם רוצים להגיע ליחידה מובחרת (אבל לא רוצים וצריכים בגרות), כי עצם ההתקבצות חשובה לפעמים מהמטרה, כך שהקוטג' למשל אינו בהכרח הדבר הכי חשוב בעולם, אבל דרכו אפשר לדבר על הערכים שלנו, ודין פרוטה כדין מאה.

תקופת החלוצים וזוהרו של הקיבוץ הסתיימו לפני ארבעים שנה. מלחמת יום הכיפורים אולי מסמנת את הנקודה על ציר הזמן שזה קרה. האזרח והצרכן הישראלי לא נעשה פחות ערכי או הישגי מבחינה אישית, אבל היאוש מההבטחה של הציונות בתצורתה המודרנית גרם לו לעבור מהתמקדות בתועלת החברה ומהסולידריות אל הרווח האישי והפרטי.

כמה סימבולי שהמאבק הצרכני-חברתי של הפייסבוק בארץ לא התחיל ממאבק הרופאים, לא על השלום, לא על מערכת החינוך, ולא על עוולות של הון-שלטון. הקוטג' עם הבית, אותו סמל של קיבוץ או מושב, תנובה המיתולוגית של האוטו שלנו גדול וירוק ששייכת לקואופרטיב החקלאי, אלו הסמלים שהציתו את הנוסטלגיה והפטריוטיזם הלאומי להתאסף שוב בכור ההיתוך של הרשת החברתית למאבק פעיל. הצרכן הישראלי לא נלחם מעולם על זכויותיו הצרכניות באופן חברתי, תמיד היה זה מאבק אישי – לא להיות פרייר, אבל למעט המגזר החרדי שהצטיין באופן ראוי להערכה במלחמה על עמדותיו (גם אם איני מזדהה עם תוכן מאבקם אלא על זכותם ויכולתם להתאגד ולהיאבק) לא ניכרה כאן מודעות צרכנית.

הפייסבוק שינה את המשטר במצרים, גורם מהפכות בכל העולם. התאגדות חברתית אינה תמיד יפה וטהורה, יש גם תופעות שליליות ובעייתיות סביב תרבות הפייסבוק, אבל הפוטנציאל של מה שמתרחש כעת מול עינינו לשנות באופן מהותי את שיווי המשקל בין צרכנים לתאגידים בישראל, הוא רב. אחריות חברתית תאגידית איננה פילנתרופיה וטוב-לב של בעלי הון לעם העני. זוהי גישה שמתגבשת לא פעם כאשר הסיכונים שעומדים בפני מי שמתנהג באופן לא אחראי הם כל כך גדולים, שבאופן מושכל ומתורבת הוא מבין שיש על כתפיו אחריות שהעדרה יביא לעונשים ומחירים יקרים.

התראיינתי אתמול בלונדון וקירשנבאום על מאבק הקוטג', אתם מוזמנים לצפות כאן: מחאת הקוטג' – ראיון בערוץ 10 לונדון וקירשנבאום

אני שמח להזמינכם למפגש שיתקיים ביום שלישי 21 ביוני בבוקר בקמפוס שלנו בראשל"צ שיתמקד בושא אחריות חברתית תאגידית.

במפגשים אלו בין מכון אדלר לתוכנית לפסיכולוגיה עסקית וניהולית אנו עוסקים בקשר ובאפשרות ללמוד מתהליכים פסיכולוגיים וחברתיים המתרחשים במשפחה לתהליכים המתרחשים בארגונים, ולהיפך.

המיקוד בו בחרנו השנה הוא תחום האחריות חברתית תאגידית – אנו דורשים מהורים אחריות לילדיהם, אנו מעוניינים לפתח אחריות אצל ילדים, ולאור המשבר הכלכלי הגלובאלי אנו דורשים כיום ביתר שאת מארגונים, מנהלים ועובדים, לפתח אחריות כלפי מחזיקי העניין שלהם באופן נרחב.

ננסה לגעת בהיבטים מסויימים בממשקים אלו בין משפחה ועסקים.

לתוכנית הכנס ולרישום