ארכיון תגית: שבי

השבוי הישראלי במצרים שאינו מופיע ברשימות הצבא: סיפור השבי והשחרור של אבי, אלון קפלן – ארבעים שנה למלחמת יום כיפור

הכתבה פורסמה באתר האינטרנט של ערוץ 2 בסקירת כתבות לזכר 40 שנה למלחמת יום כיפור – קישור כאן

בשעת ערב, יום לאחר הכרזת הפסקת האש של מלחמת יום כיפור בשנת 1973, צלצל הטלפון בביתנו בגבעתיים. כילד בן שמונה לא הבנתי את הדרמה שתתרחש בזמן הקרוב, אני בספק אם מישהו באמת מבין אותה אפילו היום. בצדו השני של הקו היה אבא שלי, סגן מיל. אלון קפלן באותה עת, אשר סיפר לאמי בקור רוח שהוא בסדר ושהוא מאושפז בבית החולים אסף הרופא. את קורותיו ביומיים שקדמו לשיחת הטלפון הזו הוא סיפר לה רק בבית החולים. אינני זוכר מתי בדיוק נודע גם לי הסיפור, נותרו לי כמה ציורים שמעידים כנראה על הרושם שהפרטים הותירו. אני זוכר את ביתני בית החולים אסף הרופא, את הפצועים, את כסאות הגלגלים שנהניתי לשחק בהם ולהחליק בתוכם לאורך המסדרונות לנזיפותיה של אחות המחלקה. כתבת "במחנה" שפורסמה בהרחבה והתעניינותם של כלי תקשורת רבים בסיפור שלקוח כאילו מסרט מלחמה דמיוני, אפשרו לי הצצה לתוך מהלך העניינים הבלתי נתפס של נפילתו בשבי של אבי עם עוד שני קציני מודיעין ישראליים בסיני, ושחרורם על ידי כוחות צה"ל בדרך נס.
ישראל היא מדינה קטנה. וכך מול מליאת חבר הנאמנים של המסלול האקדמי המכללה למנהל בה אני עובד, הצגתי לפני מספר חודשים שקופית במסגרת הרצאה על חוסן נפשי. בשקופית נראתה תמונה מתוך עיתון "במחנה" שפורסם לאחר שחרור שבויי המלחמה במצרים – ראו למטה. בתוך גיליון זה פורסם חלק מיומן האירועים שכתב אבי על אירועי השבי בזמן תקופת החלמתו בבית החולים. מתוך קהל הנוכחים התרומם לפתע ממקומו אדם שלא הכרתי באותה עת, ואמר "אני שחררתי אותו". היה זה שריונר שחסם את כביש הגישה לקהיר ממערב למזרח באותו לילה אפל. הוא אינו יודע גם היום להסביר מדוע הציב שם את המחסום, אך היה זה המקום האחרון שבו ניתן לעצור את השיירה המצרית ועמה שלושה שבויים ישראלים בדרך לקהיר. ההתקלות של הכוח המצרי בחיילי צה"ל הביא לשחרורם של שלושת השבויים תוך פציעתו של אבי, אך לפחות חופשי וחי מופנה לטיפול בישראל. אבי שנולד בחודש אוקטובר טוען מאז שיש לו שני ימי הולדת באוקטובר, אחד זה המקורי, והשני הוא באותו לילה חשוך על צידה המצרי של תעלת סואץ שבו הוא שוחרר.
אחרי כמה רגעים של הלם המשכתי בהרצאתי לחבר הנאמנים על הבמה בנושא פסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי. כמה ממשתתפי האירוע אמרו שדבר כזה יכול לקרות רק בישראל. לאחר אותו יום החלטתי לשחזר את הסיפור מתוך גיליונות העיתון המצהיבים ולפרסם אותו שוב, בעברית ובאנגלית. בעמודים הבאים מתוארים הדברים במדויק בשם אומרם, כפי שנכתבו במקור על ידי אבי אלון קפלן בשנת 1973. בהזדמנות אולי אשלים את החסר ואביא את דבריהם של השותפים השונים שקשורים אל האירוע הזה, בינתיים הנה הם לעיונכם.

אורן קפלן, רמת גן, 2013

קישור למאמר המלא

קישור לכתבה באתר ערוץ 2

ראיון שערכתי אתמול ב BBC World News עם שחרורו של גלעד שליט על התמודדות פסיכולוגית עם שחרור משבי

כשיצאנו מישראל לפני שבוע התחילו להתפרסם הידיעות על שחרורו הקרוב של גלעד שליט. אנו עקבנו אחרי ההתרחשויות לאורך הנסיעה בדריכות, כמו כל עם ישראל, עד השיא שלהם עם שחרורו המרגש אתמול.

תוך הליכה ברחובות זאגרב אתמול בשעת ערב קיבלנו שיחה מדסק החדשות העולמי של ה-BBC עם בקשה לראיון בנושא שחרור משבי והתמודדות פסיכולוגית לאחר השחרור.

תוך כדי שיחת התדרוך עם התחקירנית הבריטית ערכתי גם שיחה פנימית עם עצמי האם אני מוכן ומעוניין בכלל להתראיין. יש לי תחושה שהחשיפה התקשורתית על שחרורו של גלעד שליט מוגזמת וחודרנית, אבל אני גם מזדהה עם הרצון להשתתף ולקחת חלק בתחושת ההקלה הלאומית והאישית עם חזרתו. במשך שנים היה גלעד בתודעתנו והחרדה לגורלו משפיעה כעת גם על הרצון לדעת מה קרה שם, ואולי לקבל אינדיקציה ברורה וסוג של הבטחה שאכן הוא בסדר ויכול לחזור לחייו השגרתיים.

בכל מקרה, החלטתי להתראיין לחדשות ה-BBC מסיבה שונה הקשורה לדברים שעליהם כתבתי בערב יום הכיפורים האחרון, ובמיוחד בשל ניסיוני בתקופה הנוכחית לקדם מחקר פסיכולוגי יישומי על חוסן נפשי. בימי שגרה נדחקות שאלות שכאלה לקרן זוית – לא קל לשכנע אפילו גורמים בצבא ובמערכת הבריאות להשקיע משאבים (לא גדולים במיוחד) בקידום מחקר על חוסן פסיכולוגי, למרות שכולם מסכימים שזה הדבר הנכון והכדאי ביותר לעשותו. אני חושב שזה העיתוי הנכון, מכל בחינה שהיא, לנווט את הסערה התקשורתית סביב חזרתו של גלעד שליט לטיפוח חוסן נפשי אישי (וחברתי). אין ספק שאתגר ההתמודדות עם החיים שאחרי השבי עומד בפני משפחת שליט וגלעד בראשם, אבל זו ההתמודדות האישית שלהם וטוב יקרה אם יוכלו לעשותה ללא זרקורי התקשורת שיתעמעמו להם תוך מספר ימים או שבועות. לעומת זאת, ההתמודדות הפסיכולוגית עם מצבי דחק, כפי שמיוצגת בעוצמה כל כך דרמטית עם סיפורו של גלעד, תמשיך להיות העניין של כולנו כחברה וכאינדיבידואלים. לכן אני משוכנע שאם היתה משפחת שליט מעורבת בדיון הנוכחי, הם היו תומכים במטרה זו.

כאמור, בערב יום הכיפורים, מספר ימים לפני ההודעה על שחרורו של גלעד שליט, פרסמתי פוסט שבעקבותיו קיבלתי תגובות רבות, מקרוב ומרחוק. בעקבות זאת נדדו מחשבותי לא מעט על גלעד ומשפחתו, כך ששחרורו מספר ימים לאחר מכן הגיע בעיתוי שבו הייתי עסוק בשאלות הללו של חוסן נפשי והתמודדות עם טראומה, אליהם התבקשתי להתייחס בראיון. אני חושב שמה שהכריע את הכף מבחינתי להתראיין ולהעלות את ההיבט הפסיכולוגי לסדר היום הוא שזו עת לפעול ולגייס משאבים, דעת ציבור, ומחקר למען טיפוח ופיתוח של חוסן נפשי בקרב צעירים. למרבה הצער נדרשת דרמה בקנה מידה כל כך קיצוני כדי להביא את הנושא לדיון התקשורתי. אולם כמו כל סערה בתקשורת, היא תעלם תוך זמן קצר וכולנו נחזור לחיי השגרה שלנו.

בימים אלו אני מנסה לגייס שותפים שיהיו מוכנים לתרום משאבים ולקחת חלק בפרויקט מחקרי שיוכל לתרום לשינוי ההכרחי ביחס שלנו כחברה לחוסן נפשי ופיתוח מיומנויות חיים פסיכולוגיות. אני מקווה להשיג שיתוף פעולה מאחד או יותר מהגורמים שאליהם אני מנסה לפנות, בעיקר בצבא ובגורמי ממשל בישראל ובארה"ב שעסוקים בשאלות הללו מבחינה לאומית וגם מחזיקים במשאבים שנדרשים לצורך קידום המחקר בתחום זה ויישומו.

הראיון עצמו, אולי כמו כל הופעה בתקשורת, לא הוביל למקומות שתכננתי ואליהם רציתי להגיע, אבל הוא יוצר חשיפה מסוימת שאולי תעזור לאחר מכן לעורר את הגופים המתאימים להתגייס. אני מקווה לייצר סדרה של ניירות עמדה בשבועות ובחודשים הקרובים שיובילו בסופו של דבר לקידום הפרויקט, בקתדרת המחקר לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי שהקמנו זה עתה.

להאזנה לראיון לחצו כאן

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש: אסוציאציות חופשיות על יום הכיפורים בשבוע של פסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי

מה מביא אותי לקרוא שוב היום את אותו גיליון של "במחנה"? סיפורי הלוחמים ששמעתי אתמול? יום ההולדת המשפחתי שחגגנו אתמול? התאריך הזה שניקר לי אתמול כל היום בראש? מדוע התרנגולים המיועדים למיתה בכפרות תפסו כל כך את תשומת ליבי? "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום"?

השבוע השקנו את הקתדרה לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי. אני מתכנן את המהלך הזה כבר כמה שנים. היום, יממה אחרי 6 באוקטובר, היום הזה שבסופו ערב יום כיפור, 38 שנה למלחמה, אני מבין קצת כיצד אני סוגר היום תשבץ מורכב, ופותח אולי אחד חדש, מורכב לא פחות, אבל כנראה מודע קצת יותר. אני כאן ביום כיפור.

כנראה כעת, בשבוע שבו פרויקט המחקר שלי בפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי עולה לאוויר ונעשה מציאותי, אני יכול להרשות לעצמי להכיר בפיסות היסטוריה אישיות שלי בכל זה. עד היום התמונות הללו נראו לי פרטיות מידי כדי לחלוק אותם עם מישהו. כתבת "במחנה" משנת 1973 שאותה קראתי כל כך הרבה פעמים בחיי רומזת אולי שגם אצלי לכתוב על הדברים ולפרסם אותם מאפשר לעבדם בדרך כלשהי מבפנים (או להימנע מכך). אז הינה טיוטה ראשונה. אני מניח שתהיה לה המשך כזה או אחר בשלב מאוחר יותר, כאשר התמונה תתבהר יותר.

לקריאת הפוסט המלא באתר שלנו כאן


במחנה גליון 9: סיפורו האישי של קצין ישראלי שנפל בשבי המצרי וחולץ [בשער: שבויים שחזרו מגיעים ללוד].