בזמן הבישולים לארוחה מפסקת ותכנון הסליחות, תמיד טוב גם להוקיר תודה על מה שהיה ולמי שהיה אתך שם כדי שזה יקרה. ברוח הציווי של יום כיפור אני מתנצל כאן ובפומבי בפני מי שנפגע ממני, ועוד לא התנצלתי בפניו אישית. כל מי שפרסם פוסט נפלא ופספסתי או חמור מכך מרוב קנאה לא סימנתי לייק. סליחה. וזו הזדמנותי גם לבטא הכרת תודה ולהוקיר כל אחת ואחד מכם חברי לרשת החברתית, המוכרים לי אישית או וירטואלית, שעזר ועשה עבורי טוב השנה, ובכלל על כל מי שפשוט נמצא כאן עבורי ועבור כולנו. וכנציג האקדמיה איך אפשר לסיים בלי חיזוק מחקרי לדברי – מצרף הסברים והרחבות במחקר של הצוות שלי שפורסם היום במוסף דה מרקר ליום כיפור

http://www.themarker.com/magazine/1.2734798

מה מביא אותי לקרוא שוב היום את אותו גיליון של "במחנה"? סיפורי הלוחמים ששמעתי אתמול? יום ההולדת המשפחתי שחגגנו אתמול? התאריך הזה שניקר לי אתמול כל היום בראש? מדוע התרנגולים המיועדים למיתה בכפרות תפסו כל כך את תשומת ליבי? "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום"?

השבוע השקנו את הקתדרה לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי. אני מתכנן את המהלך הזה כבר כמה שנים. היום, יממה אחרי 6 באוקטובר, היום הזה שבסופו ערב יום כיפור, 38 שנה למלחמה, אני מבין קצת כיצד אני סוגר היום תשבץ מורכב, ופותח אולי אחד חדש, מורכב לא פחות, אבל כנראה מודע קצת יותר. אני כאן ביום כיפור.

כנראה כעת, בשבוע שבו פרויקט המחקר שלי בפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי עולה לאוויר ונעשה מציאותי, אני יכול להרשות לעצמי להכיר בפיסות היסטוריה אישיות שלי בכל זה. עד היום התמונות הללו נראו לי פרטיות מידי כדי לחלוק אותם עם מישהו. כתבת "במחנה" משנת 1973 שאותה קראתי כל כך הרבה פעמים בחיי רומזת אולי שגם אצלי לכתוב על הדברים ולפרסם אותם מאפשר לעבדם בדרך כלשהי מבפנים (או להימנע מכך). אז הינה טיוטה ראשונה. אני מניח שתהיה לה המשך כזה או אחר בשלב מאוחר יותר, כאשר התמונה תתבהר יותר.

לקריאת הפוסט המלא באתר שלנו כאן

במחנה גליון 9: סיפורו האישי של קצין ישראלי שנפל בשבי המצרי וחולץ [בשער: שבויים שחזרו מגיעים ללוד].