ב-50 השנים האחרונות עלה שיעור הדיכאון הקליני בעולם בצורה ניכרת, וארגון הבריאות העולמי מתריע שמדובר כיום במחלה הרפואית החמורה ביותר בעולם מבחינת פגיעתה באיכות ותוחלת חיים אין ספק שהבעיה מטרידה ודורשת מענה כלפי כל שכבות האוכלוסיה, אולם בישראל היא אינה מתפלגת באופן שווה בין קבוצות אוכלוסיה שונות, ובמיוחד בין יהודים וערבים. לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל שיעור המבוגרים הערבים בני 20 ומעלה המרגישים בדידות כפול מזה של המבוגרים היהודים(51.7% ו-26.4%, בהתאמה) וכך גם התחושה ש"אין למי לפנות בשעת משבר" (20.5% ו-7.5%, בהתאמה), דיווח על היעדר קשרים חברתיים (19.3% ו-9.5%, בהתאמה) ועוד מקורות סטטיסטיים רבים המורים על מגמות דומות אשר מצביעות באופן כללי על גורמי סיכון גבוהים יותר בתחום הרווחה הנפשית בקרב האוכלוסיה הערבית לעומת האוכלוסיה היהודית בישראל.
כחוקר בתחום הפסיכולוגיה החיובית אני סבור שהשלב הראשון בטיפול מעמיק בפערים חברתיים אלו בין האוכלוסיה הערבית והיהודית, וטיפוח הרווחה הנפשית באופן כללי, היא היכולת לחקור את התופעות הללו בצורה מדעית ומדויקת,ולאחר מכן ליישם כלים שונים שנוסו בעולם כדי לטפל בהם בצורה יעילה. אולם כדי לבצע מחקרים ופרויקטים מהסוג הזה נדרשים קודם כל תשתיות מחקריות בסיסיות אשר יאפשרו מדידה מדויקת ורגישה של מדדי הפסיכולוגיה החיובית.