אחרי דברי מבוא ממושכים המחמיאים לכלכלה הישראלית וכמובן מספקים באופן שקוף לגמרי רמיזה לכך שמדובר בהצלחה אישית שלו ושל הממשלה הנוכחית, הגיע שר האוצר ללב הדברים הקשורים לפורום קיסריה הנוכחי – המיקוד בחברה ובעיקר במגזרים החרדי והערבי. ואיזה חזון חברתי מספק שר האוצר בדבריו? יש להילחם בעובדים הזרים. הצמיחה הכלכלית תביא איתה ביקוש לעובדים, אומר שר האוצר, ולכן תביא לביקוש לעובדים פשוטים, עובדים לא משכילים, עובדי עבודת כפיים. דקות ארוכות מתוך הנאום החשוב מקדיש שר האוצר לעובדים הזרים. כל התייחסות לחברה עצמה בישראל, להתמודדות הפנימית שנדרשת, לא הופיעה בנאום. הפתרון נמצא בחוץ – נעצור את זרם העובדים הזרים ופתאום נזכה למוטיבציה אדירה של עובדי כפיים ציונים לסלול כבישים, לטפל בחולים סיעודיים, לבנות בתים.

בואו נתרגם את הדברים למה שלא נאמר בנאום. בעיית ההשכלה הגבוהה בקרב המגזרים, העובדה שבוגרי אוניברסיטאות ערבים יכולים לצפות לכל היותר למצוא עבודה בהוראה בבתי ספר ערבים ולא במקצוע אותו למדו, על כך ששיעור המועמדים להשכלה גבוהה בקרב האוכלוסיה הערבית נמוך באופן מהותי מהאוכלוסיה היהודית, כל אלו פשוט לא קיימים בתפיסת שר האוצר.

רכישת תואר אקדמי הוא יעד של מערכת החינוך היהודית-חילונית. אין ספק שלא כל מקצוע ותפקיד דורשים תואר אקדמי, אבל בתקופתנו ההשכלה הבסיסית, לפחות זו התיכונית המלאה, היא בסיס הכרחי להצלחה כלכלית ומעמד חברתי. הפתרון שמציע שר האוצר להפוך את 40% הצעירים הערבים המובטלים בישראל (נתונים שהוצגו במהלך הבוקר הנוכחי) לעובדים הזרים החליפיים, הינה הצעה מגונה לדעתי. לא שאין מקום לעובדי כפיים ישראלים, ערבים ויהודים כאחד, ולא שהשכלה אקדמית היא היעד היחיד שניתן להציב בפני צעירים, אבל להציב את המשוואה הזו של הפחתת עובדים זרים והגברת המונח שנעלם בשנים האחרונות מהלכסיקון הישראלי – "עבודה ערבית", היא גישה קצרת רואי, בוטה מבחינה פוליטית, וקצרת רואי מבחינה לאומית. הייתי מאחל לכולנו חזון יותר עמוק ורציני משר האוצר שלנו.

ולבסוף,  משפט סיום על העובדים הזרים, מושא הזעם של שר האוצר – מציאת שעיר לעזאזל בדמות העובד הזר מזכירה דמגוגיה מהסוג שלא היתה צריכה להישמע במדינה יהודית דמוקרטית, כפי שבוודאי היה מגדיר אותה הנואם.