ארכיון תגית: כללי

ראיון עם בני בשן בגלי צה"ל על החיבוק הגדול של חברי הכנסת

בני ברדיו – התוכנית הכי מדליקה בגלי צה"ל וברדיו בכלל.

פרויקט החיבוק הגדול נשמע הזוי ברגע הראשון, אבל המחשבה שיותר מ-80 חברי כנסת יבצעו מחווה משותפת של חיבוק קבוצתי ואישי הופכת למשהו מאוד רציני כשמשקיעים בזה קצת מחשבה. חיבוק מעורר רגשות חיוביים ועקבות זיכרון חיוביות שעשויות לשרת את הפעילות הפרלמנטרית. אחרי שהתחבקת עם מישהו, אפילו לא באופן ישיר אלא כחלק ממעגל גדול, ישנם תנאים טובים יותר לערוך איתו אח"כ שיחה תרבותית וידידותית. חיבוק הוא אחד הדברים הראשוניים והבסיסיים ביותר בחיים, החיוביות שהוא יוצר הינו סם החיים של התינוק הצעיר שמצידו מפתחת התקשרות עם אימו שנקשרת אליו ב-Bonding שיוצר נאמנות אין קץ. הרגש החיובי של בני אדם הוא בסיס לציביליזציה, יצירתיות, חמלה, ואפילו לשיפור המערכת החיסונית של הגוף. אפילו אם רסיס מכל אלו יורעפו על נציגי הציבור שלנו – דיינו.

להאזנה לראיון

למה אנחנו לא קונים את מה שיעשה לנו טוב?

מאמר של קרן ליפינסקי-קלע ושלי, פורסם היום במדור השיווק של דה-מרקר:

רוב החלטותינו הצרכניות, אם לא כולן, מונעות מהשאיפה להניב עבורנו את האושר הרב ביותר לאורך זמן. הצרכן אמור להעריך את ההבדלים בין האלטרנטיבות העומדות בפניו, את ההשפעה האפשרית של כל פרמטר על אושרו העתידי ואת האיכות של כל אחת מהאלטרנטיבות על פני כל רכיב רלוונטי. אך האם אנחנו באמת יודעים ובוחרים את מה שטוב עבורנו?

ב-2003 פירסמה קבוצת חוקרים אמריקאים מחקר שבחן התנהגות צרכנים בתחום הדיור. הוא בחן הקשר ספציפי של הקצאת מעונות סטודנטים באוניברסיטה גדולה בארה"ב, אך השלכותיו רלוונטיות לבחירות צרכניות מסוגים רבים וכלליים נוספים. המחקר הספציפי שנתאר כאן בוצע כחלק מעבודת תזה של אליזבט דן בהנחייתם של פרופ' טים ווילסון מאוניברסיטת וירג'יניה ופרופ' דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד שרב המכר שלו "להיתקל באושר" פורסם בעברית בהוצאת מטר ומתאר מגוון תופעות דומות לאלו שמתוארים במחקר הנוכחי. אליזבט דן המשיכה לאחר פרסום מאמר זה בסדרת מחקרים ופרסומים מבריקים על הטיות אושר צרכניות שאחד משיאיהם היה פרסום מאמר בכתב העת Science ששורתו התחתונה ניתנת לסיכום במשפט שלא יעורר התלהבות רבה בקרב פרסומאים, אך הוא זה שזכה לכותרות בפורבס ובמקורות רבים נוספים: "אושר… לא ניתן לקנות בכסף" (גם אם זו לעתים הבטחת המפרסם). מחקר עדכני של שלושת החוקרים הללו התפרסם השנה ומומלץ לקריאה (ראו בסוף כתבה זו).

לקריאת הכתבה המלאה בדה מרקר-שיווק

אושר אמיתי גירסה 2.0 – מאמר חדש שפרסמתי בכתב העת אודיסאה החודש

ציטוטים קצרים מתוך המאמר:

אושר הוא משאת הנפש של כל אדם בוגר; מושג חמקמק, המקפל בתוכו את מושא שאיפותינו וחלומותינו. אבל על מה אנו חולמים כשאנו מבקשים להיות מאושרים? מה בתוכנו או בסביבתנו יגרום לנו לחייך חיוך גדול ולומר – אנחנו מאושרים? האם כל בני האדם מאושרים מאותן סיבות? האם הגדרת האושר דומה בכל התרבויות? מהו בשבילנו "אושר אמיתי"?

נראה שמיתוס גן העדן בפירושו המסורתי אינו מתאים עוד לאדם, שכן מרגע אכילת פרי עץ הדעת ייעודו על פני האדמה השתנה לחלוטין. חופשה בגן העדן המקורי עלולה להיות אחד הדברים המשעממים ביותר עבור האדם המודרני. אחרי שבועיים, לא כל שכן חודשיים, של בטלה ואכילה חסרת פשר מעצי התאווה יתחנן התייר המערבי לחזור הביתה לעבודתו. הפנטזיה על העושר המביא אושר מקורה בנרטיב שאינו רלוונטי יותר. שורשיה בהיסטוריה של עולם עני, שבו עצי הפרי של גן העדן המספקים מזון ללא הגבלה, מבטיחים קיום פיזי ומרגוע מחרדת המוות. "בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו" היא תפילת החיים על אלו שהלכו לעולמם. ואכן, מקומם בגן העדן מובטח, שכן כמו האיילה החיה גם כיום בגן עדן, כך גם המתים אינם צריכים עוד לסבול מידיעת מותם המתקרב.

"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת…"

אי-אפשר להתעלם מכך שנבואת האלוהים הקונקרטית לא התגשמה, שכן הוא לא הרג את אדם הראשון לאחר החטא הקדמון כפי שאיים. עם אכילת הפרי ברא האדם את מותו במו-ידיו – הוא גילה את תודעת המוות.

המצוקה שגורמת תודעת המוות, נובעת ודומה לסבל הנפוץ המוכר בשם הפרעת חרדה. התסמונת חסרת משמעות במהותה – דקות ספורות בלבד של אי-נעימות. בהתקף הראשון מגיע לעתים הסובל מחרדה לחדר מיון עם חשש להתקף לב, אך לאחר שהוא מבין כי אין מדובר בסכנה קיומית של ממש, הוא אמור לקבל בהכנעה את העובדה שמספר דקות ביום יעברו עליו באי-נעימות בלתי מזיקה שכזו. אך לא זה מקור המצוקה. מקורה הוא בחרדה מפני החרדה, וזו יכולה להתבטא בשעות ארוכות של המתנה מורטת עצבים להתקף החרדה הבא, לגרום לתסכול הנובע מאי-שליטה בעיתוי הופעתו, לפגיעה בביטחון ובדימוי העצמי. כך גם המוות. מרגע שאכל האדם מפרי עץ הדעת, ידיעת מותו הוודאי לא נותנת לו מנוח.

להורדת המאמר המלא בתוך גיליון 13 של כתב העת אודיסיאה עמוד 30

 

לא לצאת מהקופסה – פורסם היום ב TheMarker לקראת הרצאתי בכנס חדשנות

סטיב ג'ובס ייצג עבור רבים מודל לפיתוח חדשנות ויצירתיות. באחד מנאומיו סיפור שהושפע מהאמרה "אם תחיה כל יום כאילו היה זה יומך האחרון, יום אחד תגלה בוודאות שזה נכון". "ואם זהו יומך האחרון", חידד, "האם עדיין תרצה לעשות בהמשכו את מה שכבר תיכננת? אדם מפחד משינוי מכיוון שהוא חושש להפסיד, אך מאחר ואל מותך תגיע עירום בכל מקרה, אין לך מה להפסיד. לפיכך, אין כל סיבה שלא תלך אחרי לבך", אמר ג'ובס.

חדשנות פורצת דרך כסגנון חיים, כפי שמתאר ג'ובס, מחייבת מאבק במוסכמות. עד רמה מסוימת היא עשויה להיות מאתגרת, אך לאורך זמן היא עלולה להיהפך למקור לחץ וחרדה. מה עשוי לאפשר לאנשי החדשנות לא רק לשרוד, אלא אף לשגשג? התשובה אינה מצויה בתעוזה נפשית. במלותיו של טום וייטס – "מעולם לא ראיתי את עיירת ביתי עד שנדדתי למרחקים" – מצוי הרמז לכך שמקורות החדשנות והיצירתיות מצויים "מתחת לפנס", באותה חוויה פסיכולוגית שמכונה Flow (זרימה), הקשורה לרסיסי הזמן הבלתי נתפשים של השגרה וההווה, לא בחלומות העתיד.

לקריאת הכתבה המלאה: http://www.themarker.com/career/1.1529700

ההרצאה שלי בכנס החדשנות תתקיים ב-13 בנובמבר 2011.

פרסומות בנושא בריאות ויופי – האם הן חוצות תרבויות?

המחקר שאסקור השבוע בוחן היבט משמעותי בנושא הסטנדרטיזציה הפרסומית, על ידי בחינה של תפישות צרכנים את מאפיני היופי והבריאות באופן חוצה תרבות. המחקר בחן את ההתאמה בין שני טיפוסי יופי בפרסום וכן ה"עצמי האידיאלי" אצל נשים צרכניות במונחים של רצון להראות יפה ובריאה. במילים אחרות, השאלה שנבדקה היא עד כמה דמויות שמייצגות יופי ובריאות בפרסום הן חוצות תרבות.

נושאים הקשורים לסטנדרטיזציה של פרסום-חוצה-תרבויות הינם משמעותיים מאוד לתחום השיווק הבינלאומי. האופן בו תופשים צרכנים מסרים פרסומיים המועברים דרך אלמנטים ויזואליים מאתגר במיוחד, הן בשל העובדה שניתן להעביר מסרים ומשמעויות שהמפרסם לא התכוון אליהם, והן בשל המחיר הגבוה לטעויות או חוסר תוצאות בפרסום. לכן חשוב להבין האם תגובות רכישה של צרכנים מתרבויות שונות נבדלות זו מזו כתוצאה מפרסום דמויות ספציפיות.

פרסום כרוך בשילוב גירויים מסוגים שונים שמותאמים לקהל היעד וביניהם, כותרות, טקסטים, צבעים, אופי הפניה, יופי, והמסר הכללי. המחקר שאסקור השבוע בוחן היבט משמעותי בנושא הסטנדרטיזציה הפרסומית, על ידי בחינה של תפישות צרכנים את מאפיני היופי והבריאות באופן חוצה תרבות. המחקר בחן את ההתאמה בין שני טיפוסי יופי בפרסום וכן ה"עצמי האידיאלי" אצל נשים צרכניות במונחים של רצון להראות יפה ובריאה. במילים אחרות, השאלה שנבדקה היא עד כמה דמויות שמייצגות יופי ובריאות בפרסום הן חוצות תרבות.

המחקר עוסק בהשואה בין-תרבותית בין חמש ערים אירופאיות – המבורג, לונדון, מדריד, מילאנו ופריז, ומתמקד בהבדלים בזהויות העצמי המבוססות על השאלה למי הנבדקות רצו להידמות על מנת להיות בריאות ויפות יותר. מאפיינים אידיאלים במציגי הפרסום במונחים של צבע עיניים, צבע שיער, "להראות יפה ובריאה יותר", נבנו בהתבסס על פורטרטים בשחור ולבן, שנבחרו על ידי פרסומאים.

לקריאת המאמר המלא בדה מרקר-שיווק

ראיון שערכתי אתמול ב BBC World News עם שחרורו של גלעד שליט על התמודדות פסיכולוגית עם שחרור משבי

כשיצאנו מישראל לפני שבוע התחילו להתפרסם הידיעות על שחרורו הקרוב של גלעד שליט. אנו עקבנו אחרי ההתרחשויות לאורך הנסיעה בדריכות, כמו כל עם ישראל, עד השיא שלהם עם שחרורו המרגש אתמול.

תוך הליכה ברחובות זאגרב אתמול בשעת ערב קיבלנו שיחה מדסק החדשות העולמי של ה-BBC עם בקשה לראיון בנושא שחרור משבי והתמודדות פסיכולוגית לאחר השחרור.

תוך כדי שיחת התדרוך עם התחקירנית הבריטית ערכתי גם שיחה פנימית עם עצמי האם אני מוכן ומעוניין בכלל להתראיין. יש לי תחושה שהחשיפה התקשורתית על שחרורו של גלעד שליט מוגזמת וחודרנית, אבל אני גם מזדהה עם הרצון להשתתף ולקחת חלק בתחושת ההקלה הלאומית והאישית עם חזרתו. במשך שנים היה גלעד בתודעתנו והחרדה לגורלו משפיעה כעת גם על הרצון לדעת מה קרה שם, ואולי לקבל אינדיקציה ברורה וסוג של הבטחה שאכן הוא בסדר ויכול לחזור לחייו השגרתיים.

בכל מקרה, החלטתי להתראיין לחדשות ה-BBC מסיבה שונה הקשורה לדברים שעליהם כתבתי בערב יום הכיפורים האחרון, ובמיוחד בשל ניסיוני בתקופה הנוכחית לקדם מחקר פסיכולוגי יישומי על חוסן נפשי. בימי שגרה נדחקות שאלות שכאלה לקרן זוית – לא קל לשכנע אפילו גורמים בצבא ובמערכת הבריאות להשקיע משאבים (לא גדולים במיוחד) בקידום מחקר על חוסן פסיכולוגי, למרות שכולם מסכימים שזה הדבר הנכון והכדאי ביותר לעשותו. אני חושב שזה העיתוי הנכון, מכל בחינה שהיא, לנווט את הסערה התקשורתית סביב חזרתו של גלעד שליט לטיפוח חוסן נפשי אישי (וחברתי). אין ספק שאתגר ההתמודדות עם החיים שאחרי השבי עומד בפני משפחת שליט וגלעד בראשם, אבל זו ההתמודדות האישית שלהם וטוב יקרה אם יוכלו לעשותה ללא זרקורי התקשורת שיתעמעמו להם תוך מספר ימים או שבועות. לעומת זאת, ההתמודדות הפסיכולוגית עם מצבי דחק, כפי שמיוצגת בעוצמה כל כך דרמטית עם סיפורו של גלעד, תמשיך להיות העניין של כולנו כחברה וכאינדיבידואלים. לכן אני משוכנע שאם היתה משפחת שליט מעורבת בדיון הנוכחי, הם היו תומכים במטרה זו.

כאמור, בערב יום הכיפורים, מספר ימים לפני ההודעה על שחרורו של גלעד שליט, פרסמתי פוסט שבעקבותיו קיבלתי תגובות רבות, מקרוב ומרחוק. בעקבות זאת נדדו מחשבותי לא מעט על גלעד ומשפחתו, כך ששחרורו מספר ימים לאחר מכן הגיע בעיתוי שבו הייתי עסוק בשאלות הללו של חוסן נפשי והתמודדות עם טראומה, אליהם התבקשתי להתייחס בראיון. אני חושב שמה שהכריע את הכף מבחינתי להתראיין ולהעלות את ההיבט הפסיכולוגי לסדר היום הוא שזו עת לפעול ולגייס משאבים, דעת ציבור, ומחקר למען טיפוח ופיתוח של חוסן נפשי בקרב צעירים. למרבה הצער נדרשת דרמה בקנה מידה כל כך קיצוני כדי להביא את הנושא לדיון התקשורתי. אולם כמו כל סערה בתקשורת, היא תעלם תוך זמן קצר וכולנו נחזור לחיי השגרה שלנו.

בימים אלו אני מנסה לגייס שותפים שיהיו מוכנים לתרום משאבים ולקחת חלק בפרויקט מחקרי שיוכל לתרום לשינוי ההכרחי ביחס שלנו כחברה לחוסן נפשי ופיתוח מיומנויות חיים פסיכולוגיות. אני מקווה להשיג שיתוף פעולה מאחד או יותר מהגורמים שאליהם אני מנסה לפנות, בעיקר בצבא ובגורמי ממשל בישראל ובארה"ב שעסוקים בשאלות הללו מבחינה לאומית וגם מחזיקים במשאבים שנדרשים לצורך קידום המחקר בתחום זה ויישומו.

הראיון עצמו, אולי כמו כל הופעה בתקשורת, לא הוביל למקומות שתכננתי ואליהם רציתי להגיע, אבל הוא יוצר חשיפה מסוימת שאולי תעזור לאחר מכן לעורר את הגופים המתאימים להתגייס. אני מקווה לייצר סדרה של ניירות עמדה בשבועות ובחודשים הקרובים שיובילו בסופו של דבר לקידום הפרויקט, בקתדרת המחקר לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי שהקמנו זה עתה.

להאזנה לראיון לחצו כאן

"העיקר להיות אמיתיים… מאוד", פרק מתוך הספר "המדיה החברתית

המדיה החברתית מהווה כיום את אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים ביותר של עולם השיווק והעסקים. הספר "המדיה החברתית" בא להמחיש מדוע וכיצד תופעה זו פועלת באופן עוצמתי כל כך כיום, ומה הכלים והידע הנדרשים למנהלים כדי להפוך את המדיה החברתית לבסיס להצלחה עבור ארגונם.

בחרתי בפרק השביעי מתוך הספר האמור לצורך פרסום השבוע במדורנו "העולם כמרקחה". פרק זה עוסק באותנטיות הנדרשת מהמפרסם-המשווק בבואו לעצב נוכחות וירטואלית. גישה זו נכונה כמובן לא רק למדיה החברתית, אלא לכל היבטי התקשורת השיווקית, כולל זו המסורתית שארגונים מפעילים, ואליה ארצה להתייחס בהקדמה זו לפרק.

ניתן להמחיש את חשיבות האותנטיות בחשיפה הציבורית של ארגון דרך תיאוריית "העצמי" הפסיכולוגית שמתארת כיצד אדם תופס את עצמו, את יעדיו והאידאלים שלו, וכיצד הוא בוחר להציג את עצמו באופן ציבורי. "המותג" מקבל כיום התייחסות אישית כמו אדם, כך שמחקרים רבים עוסקים כיום במידת האותנטיות שלו והמידה שבה היא תורמת להצלחתו.

לכל אדם יש "אני פנימי" (שמכונה בספרות גם "עצמי") הכולל מכלול של תפיסות לגבי מהותו הסובייקטיבית של הפרט שכוללות רגשות, תקוות, ידע, ניסיון חיים, ציפיות, חלומות, תסכולים, הצלחות, זיכרונות אישיים וכדומה. ה"אני החיצוני" הינו אותו חלק מתוך האני הפנימי שאותו יחלוק הפרט עם סביבתו החברתית, וכמובן שנכללים בו גם חלקים "מזוייפים" או מוטים שאותם בוחר הפרט להציג כלפי חוץ כייצוג עצמו, גם אם אינו תופש אותו ככזה. זוהי התדמית אותה יחפוץ שהאחר יגבש כלפיו. לפיכך ניתן לתאר כל אינטראקציה חברתית גם כמפגש בין שני תדמיות של "אני חיצוני".

גם למותגים יש תדמית הבנויה בשיטה דואלית שכזו. למותג יש תכונות אובייקטיביות אותן ניתן לנתח בעזרת מומחים שונים וסקרי צרכנים. במקביל, החברה המנהלת את המותג בשילוב עם משרד הפרסום מחליטה על אסטרטגיה שיווקית מסויימת בנסיון ליצור למותג תדמית מסויימת – "אני חיצוני".

כמו עם בני אדם, כך גם עם מותגים, ה"אני החיצוני" של המותג אינו זהה לחלוטין לערכיו הפנימיים. כידוע, פרסומת איננה "אמת צרופה". יש בה רכיבים אותנטיים, אך יש בה על פי רוב גם רכיבים מלאכותיים, בין אם כאלו שבאים ליפות את המציאות יותר מכפי שהיא, ובין אם השמטתן של עובדות שעלולות שלא להחמיא למותג.

לקריאת הכתבה והפרק מתוך הספר לאחריה

"העיקר להיות אמיתיים… מאוד", פרק מתוך הספר "המדיה החברתית

המדיה החברתית מהווה כיום את אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים ביותר של עולם השיווק והעסקים. הספר "המדיה החברתית" בא להמחיש מדוע וכיצד תופעה זו פועלת באופן עוצמתי כל כך כיום, ומה הכלים והידע הנדרשים למנהלים כדי להפוך את המדיה החברתית לבסיס להצלחה עבור ארגונם.

בחרתי בפרק השביעי מתוך הספר האמור לצורך פרסום השבוע במדורנו "העולם כמרקחה". פרק זה עוסק באותנטיות הנדרשת מהמפרסם-המשווק בבואו לעצב נוכחות וירטואלית. גישה זו נכונה כמובן לא רק למדיה החברתית, אלא לכל היבטי התקשורת השיווקית, כולל זו המסורתית שארגונים מפעילים, ואליה ארצה להתייחס בהקדמה זו לפרק.

ניתן להמחיש את חשיבות האותנטיות בחשיפה הציבורית של ארגון דרך תיאוריית "העצמי" הפסיכולוגית שמתארת כיצד אדם תופס את עצמו, את יעדיו והאידאלים שלו, וכיצד הוא בוחר להציג את עצמו באופן ציבורי. "המותג" מקבל כיום התייחסות אישית כמו אדם, כך שמחקרים רבים עוסקים כיום במידת האותנטיות שלו והמידה שבה היא תורמת להצלחתו.

לכל אדם יש "אני פנימי" (שמכונה בספרות גם "עצמי") הכולל מכלול של תפיסות לגבי מהותו הסובייקטיבית של הפרט שכוללות רגשות, תקוות, ידע, ניסיון חיים, ציפיות, חלומות, תסכולים, הצלחות, זיכרונות אישיים וכדומה. ה"אני החיצוני" הינו אותו חלק מתוך האני הפנימי שאותו יחלוק הפרט עם סביבתו החברתית, וכמובן שנכללים בו גם חלקים "מזוייפים" או מוטים שאותם בוחר הפרט להציג כלפי חוץ כייצוג עצמו, גם אם אינו תופש אותו ככזה. זוהי התדמית אותה יחפוץ שהאחר יגבש כלפיו. לפיכך ניתן לתאר כל אינטראקציה חברתית גם כמפגש בין שני תדמיות של "אני חיצוני".

גם למותגים יש תדמית הבנויה בשיטה דואלית שכזו. למותג יש תכונות אובייקטיביות אותן ניתן לנתח בעזרת מומחים שונים וסקרי צרכנים. במקביל, החברה המנהלת את המותג בשילוב עם משרד הפרסום מחליטה על אסטרטגיה שיווקית מסויימת בנסיון ליצור למותג תדמית מסויימת – "אני חיצוני".

כמו עם בני אדם, כך גם עם מותגים, ה"אני החיצוני" של המותג אינו זהה לחלוטין לערכיו הפנימיים. כידוע, פרסומת איננה "אמת צרופה". יש בה רכיבים אותנטיים, אך יש בה על פי רוב גם רכיבים מלאכותיים, בין אם כאלו שבאים ליפות את המציאות יותר מכפי שהיא, ובין אם השמטתן של עובדות שעלולות שלא להחמיא למותג.

לקריאת הכתבה והפרק מתוך הספר לאחריה

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש: אסוציאציות חופשיות על יום הכיפורים בשבוע של פסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי

מה מביא אותי לקרוא שוב היום את אותו גיליון של "במחנה"? סיפורי הלוחמים ששמעתי אתמול? יום ההולדת המשפחתי שחגגנו אתמול? התאריך הזה שניקר לי אתמול כל היום בראש? מדוע התרנגולים המיועדים למיתה בכפרות תפסו כל כך את תשומת ליבי? "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום"?

השבוע השקנו את הקתדרה לפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי. אני מתכנן את המהלך הזה כבר כמה שנים. היום, יממה אחרי 6 באוקטובר, היום הזה שבסופו ערב יום כיפור, 38 שנה למלחמה, אני מבין קצת כיצד אני סוגר היום תשבץ מורכב, ופותח אולי אחד חדש, מורכב לא פחות, אבל כנראה מודע קצת יותר. אני כאן ביום כיפור.

כנראה כעת, בשבוע שבו פרויקט המחקר שלי בפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי עולה לאוויר ונעשה מציאותי, אני יכול להרשות לעצמי להכיר בפיסות היסטוריה אישיות שלי בכל זה. עד היום התמונות הללו נראו לי פרטיות מידי כדי לחלוק אותם עם מישהו. כתבת "במחנה" משנת 1973 שאותה קראתי כל כך הרבה פעמים בחיי רומזת אולי שגם אצלי לכתוב על הדברים ולפרסם אותם מאפשר לעבדם בדרך כלשהי מבפנים (או להימנע מכך). אז הינה טיוטה ראשונה. אני מניח שתהיה לה המשך כזה או אחר בשלב מאוחר יותר, כאשר התמונה תתבהר יותר.

לקריאת הפוסט המלא באתר שלנו כאן


במחנה גליון 9: סיפורו האישי של קצין ישראלי שנפל בשבי המצרי וחולץ [בשער: שבויים שחזרו מגיעים ללוד].

ילדים זה שמחה? לא תמיד ולא כל הזמן, אבל ללא ספק שילדים הם תקווה

מאמר של כרמית ספיר-ויץ פורסם במעריב לפני מספר ימים ועוסק בשאלה האם שיקולים כלכליים חודשים להחלטות הכל כך אישיות של הבאת ילדים לעולם. התראיינתי לכתבה שאת פתיחתה אני מצרף להלן, וראיון המשך בנושא אושר ושמח יתפרסם במוסף החג הקרוב של סוכות. אעדכן כמובן.

ילד אחד, גג שניים: המשפחה הישראלית מתכווצת

כשגידול ילד עולה לנו 6,000 שקל בחודש, מי בכלל יכול להרשות לעצמו להביא שני ילדים, שלא לדבר על שלושה. גל המחאה האחרון העלה לדיון תופעה חדשה-ישנה: זוגות שמחליטים להגביל את מספר הילדים שיביאו לעולם בגלל שיקולים כלכליים. חומרנות, אנוכיות או הכרת במציאות? כתבתה של כרמית ספיר-ויץ במעריב.

לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן