אתמול היה מפגש הסיום של הכיתה של בני איתי בספארי ברמת גן (נטעים הוא בי"ס לטבע וסביבה ובמהלך השנה הכיתה קיימה פעילויות בספארי). קיבלתי ממנו הסבר מול כלוב האורנגאוטנים על השימוש המסחרי בשמן הדקלים שמאיים על הישרדותם באינדונזיה, עשיתי תצפית על הפינגווינים, ראיתי מצגות של ילדי הכיתה על התצפיות שלהם, ולמדתי להכיר את העוף שאיתי תצפת עליו, קלאו בכיר עם תיבת תהודה צהובה על הראש ומקור צהוב מרשים (שחסרה לו עין ואיתי אמר שהוא בודד. הוא באמת נראה די בודד ומשועמם). לסיום ראיתי את האפרוחים שבקעו מביצי התרנגולת וקיבלתי הרצאה מפתיעה וקצרה מאיתי… על שירה עברית. רבותי – אם יש קן לציפור בין העצים, ולא קן לתרנגולת בין העצים, אז נם שם גוזל, ולא אפרוח זעיר. עברית שפה קשה…

קֵן לַצִּפּוֹר

בֵּין הָעֵצִים,

וּבַקֵּן לָהּ

שָׁלוש בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה

הַס, פֶּן תָּעִיר

יָשֵׁן לוֹ

אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

בכל מקרה, היה כיף. ועכשיו אחרי שגיליתי שביאליק עשה טעויות בעברית אני יכול להיות קצת יותר רגוע עם טעויות הכתיב שלי וההחלפות בין זכר לנקבה בעברית. אולי אם לביאליק היה מאיית במעבד התמלילים גם הוא היה חוסך לעצמו טעויות מביכות.

אבל לסיום, צריך לסייג את ההתלהבות. הרי גם יונתן הקטן חיפש אפרוחים על העץ, כך שהטעות היא לא ממש טעות. אני מבין שאפרוח וגוזל נובעים ממילים נרדפות במקרא, ורוח הזמן יצרה את הבידול ביניהם. אבל אם רוח הזמן כל כך פוריה, מדוע לא לבטל כבר את השימוש האנכרוניסטי במגדר במספרים. בין אחד לאחת, עשר ועשרה?  ממקום כלשהו צריך לבוא עזרי.