אני מביא בפניכם חלק מתוך מאמר שהצגתי עם קרן ליפינסקי-קלע לפני כחודשיים בכנס באיטליה שעסק בתחום הלמידה מתוך התנסות. המאמר הציג קורס בלמידה מרחוק שקרן ואני העברנו במכללה לפני כמה שנים, מדובר בקורס שונה במהותו מהקורס הנוכחי, אך ההתמודדות הפדגוגית, והשאלה "מה למדנו היום?" ומה עלינו ללמוד בעתיד, היתה שם באוויר, כמו גם כיום, וכדיקאן בית הספר למנהל עסקים, היא מעסיקה אותי באופן אישי, אף יותר מתמיד.

מאחר והבלוג האקדמי שלי עובר בימים אלו דירה בין שרתים ועלול לא להיות זמין פה ושם אני מעלה את הפוסט הנוכחי ללינקדאין.

למי שקורא את דברי מחוץ להקשר, הם מתייחסים לקורס סוגיות נבחרות בניהול שמועבר הסמסטר, כמו ב-15 השנים האחרונות, בלמידה מרחוק. ניתן לעיין בלוח המודעות האלקטרוני של הקורס המצוי כאן:

http://www2.colman.ac.il/business/kaplan1/2013A

מצד אחד אנו יודעים שזכרוננו בוגד בנו בטווח הארוך. אפילו בקורסים מדהימים, כמות החומר שנשמרת בזיכרון כעבור זמן, בדרך כלל לא הרבה אחרי מבחן הקורס, מעטה ביותר, לא כל שכן בקורסים פחות מדהימים. במהלך השנים שעברתי כתלמיד במערכת החינוך בבית הספר ובאקדמיה צברתי 25 שנות לימוד ב-12 שנות בית ספר יסודי ותיכון ו-5 תארים אקדמיים. ועם זאת, אני חושש שאם אצטרך לעמוד מול בוחן מחמיר שיבדוק את כמות המידע שעדיין שמור בזכרוני כעת מאותם שיעורים רבים שלמדתי באותם כ-20,000 שעות לימוד פחות או יותר, אגלה למרבה המבוכה שקורס סמסטריאלי אחד או שניים מכילים את הידע הזמין עבורי כיום מכל אלו. אך לא רק שאין הדבר מביך, אלא הוא מזל גדול ביותר. זאת מאחר והמידע לא נועד לזכירה, כיוון שרובו באמת ראוי להישכח ברמה הפרגמטית, שכן אינו משמש אותי לחיי היום-יום, ויש מידע חשוב בהרבה שעלי לזכור כיום במקומו.

לתפיסתי, הקורסים והלמידה האקדמית אמורים לאמן ולשמן את אותם גלגלי שיניים המסתובבים באופן סימבולי במוח כדי שיוכלו להתמודד עם אתגרי העתיד באופן טוב יותר. מכאן שהלמידה האקדמית, כפי שאני מבין אותה, היא למידה התנסותית. היא באה ליצור סימולציות אתגריות לתהליכי למידה, תפיסה, קבלת החלטות, והמבחן או העבודה אינם באמת מדד לזיכרון או שינון, אלא גורם מוטיבציה לעבור את אותו תהליך התנסותי, שבלעדיהם כנראה שהתהליך המלא של למידה התנסותית לא היה מתרחש.

הקורס שעליו קרן ואני כתבנו היה שונה מהקורס הנוכחי. בעוד שכאן אנו מתמודדים עם חומרים מובנים יחסית, בקורס ההוא כל תהליך הלמידה היה מבוסס על עקרונות שדומים מעט למה שקורה במטלה הרביעית שלנו בקורס הנוכחי. הקורס פעל על גבי מערכת בלוגים וכל התוכן שלו נבנה במתודולוגיה מסוימת שהוגדרה מראש. בעוד שבפתיחתו היינו אנו צוות הקורס וכל הסטודנטים שהשתתפו בו מגוייסים ומתלהבים לקראת "הדבר החדש" הרי שבהמשך נוכחנו כולנו בקושי לצאת מתוך דפוס הפעולה המוכר כל כך של לימודים אקדמיים פרונטאליים ופאסיביים יותר. זה לא בהכרח שכולנו לא מתגייסים לתהליכים כאלה, אבל קורס כזה לא מתקיים בתולך ואקום. ולפיכך כשצריך לעבוד עד מאוחר, לחיות חיי משפחה מאושרים, לעשות כל כך הרבה דברים, הרי שלא נשארים משאבי זמן רבים להקדיש לתהליכים אקטיביים של למידה מתוך התנסות. במדרגותיו של מאסלו, הסטודנטיאליות נדחקת לעיתים למקום נמוך, לפחות בשלבים מתקדמים של התואר, ובעוד שבחיים נרצה לחפש אתגרים ואף לשלם כסף רב כדי לעבור תהליך התנסותי, במהלך הלימודים רבים מאיתנו רוצים "לחזור הביתה בשלום" ולשים "וי" על התעודה הנכספת.

אביא להלן כמה ציטוטים מתוך המאמר שקרן ואני הצגנו בכנס. אינני יודע כמה מהדברים רלוונטיים עבורנו כאן בקורס שלנו. בכל זאת מדובר בתהליך אחר, אבל כחלק מההתלבטות שלי ומתוך השיחות עם כמה מכם, נראה לי שיש קשר בין הדברים, לפחות לחלק מהכיתה שלנו.

"הקושי להסתגל לצורת למידה שונה מהרגיל, שבה הידע אינו נמסר מהמרצה לסטודנטים אלא צריך להיווצר על ידי הסטודנטים עצמם, הייתה מנוגדת לדפוסי הלמידה המוכרים של סטודנטים באקדמיה ולכן עוררה שאלות והתנגדויות. בתחילת הקורס זיהינו כמעט אצל כל חברי הקבוצה התלהבות ורצון לנסות את צורת הלימוד החדשה, אך עם התקדמות הקורס ובעיקר לקראת אמצע הקורס, התסכול גבר ונשמעו יותר ויותר קולות של מורת רוח.

תרבות הלמידה האקדמית המסורתית מתבססת על העברת ידע מהמרצה לסטודנטים באופן פסיבי ולרוב בהרצאה פרונטאלית. לעומת זאת, תרבות האינטרנט היא פלורליסטית ומבוססת על ידע שנוצר על ידי משתמשים ואשר פתוח באופן דמוקרטי לכל. דון (2009) מציינת כי לשתי התרבויות תפיסות שונות לגבי מהותם של ידע ויכולות. פרקטיקת ההוראה האקדמית בנויה על מטאפורה של "רכישת ידע" ותחרות "מי יודע יותר", בעוד פרקטיקות ה  web 2.0 בנויות על מטאפורות של שיתוף ידע, קישוריות, וחוויה. מרכיב התחרות קיים גם שם, אך הוא מתמקד בשאלה ממי יעתיקו יותר או את מי יקראו יותר, דהיינו, יותר במובן של jealousy מאשר envy, או בעברית, יותר במובן של קנאה כ"קנאת סופרים תרבה חוכמה" מאשר במובן של קנאה כ"צרות עין" על מה שיש לאחר ואין לי.

הפרקטיקה הפדגוגית-חינוכית המסורתית דוגלת בגישה אינדיבידואליסטית אובייקטיביסטית, שבה למידה נתפסת כרכישת בעלות על ידי הלומד למידע ויכולות שישרתו אותו בהקשר חיצוני כלשהו. אפילו במסגרות למידה צוותיות במערכת החינוך, לדוגמה – התכוננות משותפת לבחינה בקבוצה, המטרה הסופית מתמקדת על פי רוב בפרט ובהישגיו האינדיבידואליים. הלמידה בהקשר של web 2.0, לעומת זאת, מתאפיינת בשיתופיות. המוטיבציה האישית נמצאת כמובן גם כאן בקדמת הבמה, אך לתוצרים יש גוון של "השלם גדול מסכום חלקיו". מאפיין זה אגב, דומה למציאות הארגונית שבה פעולתם של פרטים יוצרת תוצר ארגוני, שהצלחתו תלויה בסינרגיה בין פרטים וצוותים.

ייצוג של הקונפליקט בין התרבויות ניתן להדגמה דרך טענות חוזרות ונשנות של אחד הסטודנטים שהטיח לכל אורך הקורס כי לא מתקיים בו תהליך של למידה. אותו סטודנט ביטא מרמור וכעס ותבע לקבל מהמרצים תשובות. דבריו מבטאים באופן בולט את התפיסה האקדמית המקובלת בנוגע למהותה של למידה, ומזכירה טענות שכיחות של משתתפים במסגרות שמשתמשות בטכניקות של למידה מתוך התנסות: "לא השכלתי ולא רכשתי ידע חדש מעבר לידיעותיי ואף לא התמודדתי עם חומרים חדשים שלא היו מוכרים לי… תוך כדי ההתנהלות בקורס זה מצאתי עצמי מביא דוגמאות וידע מקורסים אחרים ומפגין כישורי כתיבה ואורך רוח לדעות אחרים. אך האם תכלית קורס זה לבדוק את מידת בקיאותי בידע נרכש בעבר או שמא היא להעשיר אותי בידע חדש?… ".

דברי הסטודנט האמור מייצגים תפיסה של למידה כ"רכישת ידע". הביטוי "רכישה", הבא מעולם הצרכנות, אינו מקרי בהקשר זה. הוא מתחבר לתפיסה של סטודנטים רבים בימינו כאילו התשלום עבור הלימודים מקנה להם את הזכות לקבל ידע באופן פסיבי כמעט מבלי להשקיע מאמץ. מדברי הסטודנט עולה צפייה שהאחריות המלאה על למידת הסטודנט ותובנותיו, היא של המרצה. לאורך הקורס בלט קולו של סטודנט זה, ובין היתר השתמש בסיפור בגדי המלך החדשים של הנס כריסטיאן אנדרסן כמשל לקורס. ואכן אנו התבוננו לאורך הקורס לא פעם במראה ובדקנו שוב ושוב האם "הבגדים שלנו עלינו". בקורסים פרונטאליים רגילים יש לנו ביטחון, לפחות לכאורה, שאנחנו מלמדים "משהו" את הסטודנטים, אך בקורס המיוחד הזה ביטחוננו התערער לעיתים קרובות.

חשוב לציין כי מול קולו המתריס של הסטודנט האמור, היו רבים שסינגרו על צורת הלמידה החדשה, ואין ספק שביקורת חמורה מופנית כיום גם כלפי שיטת ההוראה המסורתית. אז היכן ה-catch? מדוע למידה מתוך התנסות כל כך קשה לעיכול לרבים? יתכן שהתשובה נובעת מחוסר הוודאות והעמימות שקיימת בגישה התנסותית. לצורך ההתמודדות והלמידה נדרשת אמונה ומעורבות שאכן משהו טוב ומעשיר יכול לצאת מכל זה. עמימות בתנאים שאינם כאלה מעוררת חרדה, והיא שעלולה להביא להצטמצמות ורצון הישרדותי "לחזור הביתה בשלום", לסמן "וי" על הקורס ולהמשיך למשימה הבאה. לפנינו, אם כן, "מלכוד 22" קלאסי: מבנה ללא תוכן מעודד אמנם למידה מתוך התנסות, אך החרדה שנובעת ממבנה שכזה יוצרת רגרסיה הפוגעת בנכונות הקבוצה להתמסר לתהליך ההתנסותי. הכנסת תוכן מובנה לתהליך מפחיתה אמנם חרדה ומגבירה וודאות, אך על ידי כך פוגעת באפשרות ללמידה התנסותית.

ולהלן בציטוט המקור של Joseph Heller מסיפור רב המכר שלו "מלכוד 22":

"There was only one catch and that was Catch-22, which specified that a concern for one's safety in the face of dangers that were real and immediate was the process of a rational mind. Orr was crazy and could be grounded. All he had to do was ask; and as soon as he did, he would no longer be crazy and would have to fly more missions. Orr would be crazy to fly more missions and sane if he didn't, but if he were sane he had to fly them…".

 אז האם אנחנו במלכוד 22 או בפריצת דרך? כך או כך, אני מקווה שמתקיימת על ידי התהליך הנוכחי למידה מתוך התנסות, שתשאיר עכבות זיכרון וחותם, לפחות כמו אלו שנותרות מקורס פרונטאלי מסורתי.

אורן