התקשורת מרבה לבקר את האסטרטגיה הכוחנית, של רשת וול-מארט אשר מנצלת או אף דורסת את ספקיה כדי להגיע לרמות מחירים נמוכות. ואולם ממחקר חדש עולה כי הספקים שסחרו עם וול-מארט דווקא נהנו מעלייה ברווחים, ללא פגיעה בהזמנותיהם לרשתות קמעונאיות אחרות
מאמרי שפורסם היום בשער מדור השיווק של דה מרקר הופיע תחת הכותרת: "למה שיחות בסלולר יהיו בעתיד בחינם, ואיך זה קשור לגורל האקדמיה". העיתוי והנושא קשורים כמובן לענף הסלולר שעובר מהפכה, אך מעורר הרהורים על ענפים רבים אחרים. אוכל להעיד, לפחות על ענף ההשכלה הגבוהה בו אני פועל שנים רבות, שפעילותו כיום בנייר ועיפרון ובהרצאות פרונטליות, באותו אופן בו פעל גם 100 שנים לאחור, היא חיזיון נפוץ, אך לכל מי שמתבונן מסביב ברור שגישה זו פועלת על זמן שאול. בעידן שבו לפציינטים יש לעתים יותר ידע מלרופא, שלסטודנטים יש יותר מקורות מידע ונגישות מהפרופסור, שהאתגר אינו כיצד למצוא מידע אלא כיצד לסנן בצורה יעילה את המידע, לא ניתן לפעול יותר תחת פרדיגמות העבר. אין בידי פתרונות מיידיים לסוגיות אלו, שכן מדובר בשינוי תהליכי וארוך טווח, אולם יש הטוענים שהכרה והבנה של מהות הבעיה, מהווה לעיתים את מחצית הדרך לפיתרון.
אזרח מצוי לא יכול היה לדמיין לפני זמן קצר שמחיר חשבון הטלפון בסך 1,000 שקלים אותו שילם כמשתמש כבד בסלולר, יקוצץ באופן כה חד ל-100 שקלים. באותו אופן, כאשר הרצאות איכותיות על כל מקצועות וקורסי הליבה של האקדמיה יהיו זמינות באופן פתוח לכל, באינטרנט ובאיכות HD, לא תהיה הצדקה של ממש לסטודנטים לשלם, ולמוסדות אקדמיים לגבות, סכומים ניכרים בעד העברת המידע. אנחנו מחפשים כעת את המודל החדש, שבו סטודנטים לומדים בחינם, גם ללא סבסוד מדינה, ומישהו אחר, שמאוד רוצה בהם, משלם את שכר הלימוד.
אמצעי התקשורת עסקו ביומיים האחרונים באינטנסיביות ב"זיגזג" הפוליטי של נתניהו ומופז. הם השמיעו וציטטו את השמצותיו החוזרות ונשנות של מופז על ממשלת נתניהו. אך מופז יכול להסיר דאגה מלבו, עד למועד הבחירות החדש ישכחו הבוחרים את טעמה המר של "הקומבינה" הפוליטית.
להלן סיכום המסקנות מתוך המאמר שפרסמתי היום במדור השיווק של דה מרקר:
מסקנה ראשונה: "לא משנה מה תכתוב עלי העיתונות, כל עוד תאיית את שמי בצורה נכונה", זו אחת מהאמיתות הפרסומיות הנכונות, גם אם עגומות במקרים רבים. הספין הפוליטי הנוכחי משאיר רושם שלילי לטווח קצר ביותר. לא יהיה לו זכר, גם בקרב מי שרואה בו אופורטוניזם קיצוני, כולל מצביעי מפלגת העבודה, כל עוד אירועים חשובים וחיוביים יתרחשו זמן קצר מספיק לפני הבחירות הבאות.
מסקנה שנייה: בעולם המימון נהוג לומר: The trend is your friend, דהיינו, ההסתברות להצליח בהליכה עם הזרם גבוהה בהרבה מאשר במלחמה נגד הזרם. בתחום ההשקעות זה נשמע לא רע, בתחום הערכים והעשייה הפוליטית קצת פחות. להרחבה עיינו בספר שיחגוג 500 שנים במועד הבחירות הבאות ב-2013, "הנסיך" מאת מקיאוולי (1513) – הוכחה כמעט מסטית לצדקתו של האורקל ועד כמה רלוונטיים עדיין עקרונות הריאליזם הפוליטי של פירנצה, הרימו כוסית La Dolce Vita.
אז מה אתם חושבים על מה שכתבתי? לצערי זה לא כל כך משנה לאורך זמן, גוגל ואתם תזכרו לאורך זמן את עצם העובדה שכתבתי משהו, לא את מהות ותוכן הדברים.
ליאור צורף, עמיתי, המרצה בנושא שיווק דיגיטלי במחלקה לשיווק במכללה למינהל, עשה היסטוריה אישית ולאומית לפני כמה חודשים בהופעתו על במת TED היוקרתית. אני מצפה בסקרנות לראות במו עיני את הקליפ שיעלו ב-TED בזמן הקרוב. ליאור השתתף אתמול בועידת האינטרנט של TheMarker וטען, את מה שהוא מטיף בהתלהבות סוחפת כבר כמה שנים, ש"חוכמת ההמונים", המכונה Crowdsourcing עשויה להוביל מהפכות של ממש בעתידנו.
מחקר שפורסם בכתב העת Journal of Consumer Research בחן תופעה יוצאת דופן, המשלימה בעקרונותיה לחכמת ההמונים. החוקרים הדגימו שאנשים המחזיקים אמונה פנימית חזקה כלפי תחושותיהם יכולים לנבא תוצאה עתידית של אירועים באופן טוב יותר מאנשים חסרי אמונה פנימית. דוגמה למשמעותה מרחיקת הלכת של האינטואיציה היא תופעת ההחתמה, שגורמת ליצורים הבוקעים מביצה לדבוק ביצור הראשון אותו הם רואים כהורה ביולוגי.
לעומת כל החגים והמועדים האחרים, אשר נחגגים בבית הספר יום קודם ליציאת התלמידים לחופשה, הרי שדווקא יום העצמאות נותר יתום, לא במקרה כמובן. הילדים עומדים דום בצפירה, שרים על "מי שנותר ער כל הלילה וראה אור יום", מזילים דמעה, אך חסרים את ההזדמנות לחגוג באופן מלא ורשמי במערכת החינוך את יום העצמאות, בבית הספר יש מקום ליום הזיכרון בלבד.
הפרדה בין שני המועדים תתרום לדעתי לשניהם גם יחד. היא תאפשר למדינה לכבד ולהוקיר את הנופלים ביתר שאת ותמנע את הפיצול בין מי שמסוגל איכשהו לעשות את המעבר אחרי טקס המשואות לשמחה אמיתית בערב יום העצמאות.
אחד מנושאי השיח הפופולריים אחרי ארוחות הפסח המשפחתיות, ובוודאי למי שנהנה לקינוח ממופלטות המימונה המתוקות, הוא הצורך המיידי לפצוח בדיאטה רצינית כדי להתגבר על הקלוריות הרבות שהמצות וכופתאות הפסח הוסיפו למשקל, ועוד לפני ימי הקיץ הבאים עלינו לטובה, כנאמר: "מה נשתנה הלילה הזה? שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, פעמיים כי טוב, למצב הרוח אך גם למשקל.
מחקר חדש עולה שגודל המנה שמוזמנת על ידי לקוח מושפעת מהצורך שלו בסטטוס – כשמנות גדולות יותר נתפשות כמשקפות סטטוס גבוה. גישה של אחריות חברתית תאגידית צריכה לגרום למנהלים של חברות מזון, שפים ושאר עובדים בתעשייה זו, להקדיש תשומת לב רבה יותר לגודל המנות המוגשות ללקוחות.
מכירת מחלות – Selling Sickness היא כותרת רב המכר המתאר כיצד משווקת ומקדמת תעשית התרופות העשירה את עסקיה באופן שמעלה שאלות אתיות וחברתיות מורכבות. לסוגיה זו אדרש במאמר הנוכחי, על רקע הסערה הציבורית סביב אירועי האח הגדול והכדורים הפסיכיאטרים שניתנו לכמה ממשתתפי התוכנית.
יש להניח שרובכם שמעתם על סינדרומים קדם-ווסתיים אצל נשים, תחת שם כינוי כזה או אחר. מדובר בנטייה נורמטיבית ומוכרת של העצמה רגשית שלילית שיכולה להתרחש לפני מועד המחזור הנשי החודשי. הפתרון שבחרה חברת תרופות כלשהי היה יצירתי ושיווקי מאוד. היא לקחה את הגלולה נוגדת הדיכאון, צבעה את הכדור בצבע סגלגל, נתנה לה גם שם אחר, ושיווקה את אותה תרופה בדיוק כפתרון ייעודי ל"הפרעת דכדוך קדם ווסתי", מונח רפואי שלא היה קיים עד אז בלקסיקון הרפואי. לצורך כך היה צריך להפעיל לוביסטים שהשפיעו על גורמי רגולציה, אקדמיה, ומחקר, להכניס את האבחנה הרפואית הזו לספר האבחנות הרפואיות. כך הומצאה לה ססמה שיווקית, סלוגן פרסומי קלאסי שמשתמש בבריף ובקריאטיב במיטבו, כדי לייצר שם חדש למחלה שעד לא מזמן נחשבה לנטייה נורמטיבית שאינה זכאית להגדרה הנכספת של "מחלה". תסכימו איתי שמי שסובלת מ PMDD חייבת לקחת תרופה ! PMDD – Premenstrual dysphoric disorder.
כתבת שער במדור השיווק של דה מרקר מהיום: "כדורים פסיכיאטריים? משחק ומציאות בבית האח הגדול" – לכאורה, אנשים נורמטיביים לא אמורים לסבול ממצוקה נפשית ולפיכך אינם אמורים להיעזר בתרופות פסיכיאטריות, שרחמנא לצלן, הן מנת חלקם של "חולי נפש" בלבד. קמפיין מתוזמר זה נגד הטיפול התרופתי מתייג את הקבוצה הגדולה והנורמטיבית שמשתמשת בתרופות אלה ומרתיע אנשים מלפנות לטיפול פסיכולוגי. אינני חסיד של תרופות פסיכיאטרית, אבל קמפיין מתוזמר זה נגד הטיפול התרופתי מתייג את הקבוצה הגדולה והנורמטיבית שמשתמשת בתרופות אלה ומרתיע אנשים מלפנות לטיפול. ייתי מעדיף לראות כיצד האנרגיות והעוצמות של מאבק "הצדק החברתי" נגד התרופות והפסיכיאטר שנתן אותן, היו מנוצלות על ידי חברי הכנסת והתקשורת להישיר מבט אל המקור האמיתי שעומד מאחורי הצורך של האוכלוסיה הרחבה להשתמש בתרופות הפסיכיאטריות, ואינני מתכוון כמובן לצורך הבלתי נשלט לצפות ב"האח הגדול" אלא דווקא למצוקה הנפשית שבגללה התרופות הללו נצרכות כיום בהיקפים כה חסרי תקדים בעולם ובישראל.
הכיתה סערה הבוקר. הואשמתי בעידוד סטודנטים לקחת תרופות פסיכיאטריות. אינני חסיד של תרופות, אבל ההתחסדות התקשורתית סביב סיפור האח הגדול ממחישה בעיקר את גודל המצוקה הנפשית באוכלוסיה, שאותה יותר נעים להכחיש. בואו נהרוג את השליח. להלן מאמרי שפרסמתי בנושא והועלה בשער מדור השיווק של דה מרקר הבוקר.
בוודאי שאין לדעתי כל סיבה להוריד את המע"מ על הדלק. אנסה להסביר בהמשך מדוע לדעתי הפחתת מס הבלו על הדלק בשבוע שעבר היתה מעט פחות גרועה מרעיון הפחתת המע"מ, אך גם זו וגם זו נגועות בפופוליזם ובקוצר ראייה אסטרטגי. ובכן, כפי שאתם מבינים בוודאי, זה עומד להיות כנראה יום פחות פופולרי בקריירה שלי, שכן רבים מקוראי כותרת המאמר הנוכחי עלולים לשלוח אלי הודעות כעוסות, עוד טרם קראו את המשך דברי, על כך שאני מעז להטיל שוב את הנטל הכלכלי על כתפיו של מעמד הביניים.
נניח שהמע"מ על הדלק יורד מ-16% ל-10% בלבד. מה התוצאה? המחיר לאזרח בעשירונים התחתונים, זה שאינו מחזיק ברכב ונאלץ לנדוד בתחבורה ציבורית, אינו משתנה כלל. המע"מ לא הוסיף ולא גרע ממנו כמו גם מחברת האוטובוסים גם קודם לכן. במקביל, בעלי מכוניות פרטיות נהנים מהורדת מחיר. התוצאה כמובן ברורה, כוח הקניה היחסי של העשירונים התחתונים יורד, כוח הקניה היחסי של העשירונים העליונים עולה. נוכל לקבל כוכב "הצטיינות" נוסף על פערים חברתיים בדו"ח ה-OECD הבא.
מתוך כותרות כתבת מרקר TV בה קרן ליפינסקי קלע ואני מתראיינים על מאמרנו במדור השיווק של דה מרקר: "על הקשר (המורכב) שבין אושר לצריכה: צמצום הצריכה ושיפור איכות החיים":
"קניות הן מהסמים החוקיים הממכרים ביותר במאה העשרים ואחת. רבים מאיתנו עושים בו שימוש קבוע, חלקנו מכורים של ממש. תחושת ההיי שקניה טובה מעניקה נעה בין שעות ספורות לכמה ימים. למעט מוצרי מזון בסיסי, אנחנו קונים כדי להנות מהתחושה הטובה. העניין הוא שמחקרים חדשים מראים שיש גבול מסויים, שכאשר חוצים אותו, שגרה של רכישת מוצרים ושירותים יכולה לגרום לנו לדיכאון, ריקנות ותחושת אובדן משמעות. מה הוא הגבול הזה, ואיזה קניות בכל זאת יעניקו לנו יותר משמעות ? על כך בכתבה הבאה".
כתבה בערוץ מרקר TV בעקבות המאמר המשותף של קרן ליפינסקי-קלע ושלי במדור השיווק של דה מרקר
