מאמר בגלובס על אנשים מאושרים שעשו אקזיט, ועוד ביקשו מהם להישאר לעזור… מסתבר שלא פשוט בגן העדן – צרות של עשירים.

תרמתי כמה מילים על ההיבט הפסיכולוגי של התהליך. כתבתה של ספיר פרץ:

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000638490

אושר, דיכאון ומימוש עצמי במחצית השניה של החיים

הביולוג הבריטי בן ה-82 לואיס וולפורט טוען בספרו החדש ששיא האושר בחיים מגיע בגיל שמונים, ושהאושר הממשי במחזור החיים מצוי במחצית השניה של החיים.

המיתוסים של "צעיר ומאושר" לעומת משבר גיל אמצע החיים אינם נכונים כנראה. אכן ממצאים מחקריים מורים ששיא הקושי בחיים הוא דווקא בסביבות גילאי 20-30 ואכן אחרי גיל 40-50 יש שיפור ברמת האושר של אנשים.

הסיבה לכך נובעת מאי הוודאות שקיים בגיל הצעיר. דווקא האופציות הבלתי מוגבלות שעומדות בפני הצעיר שרוצה למממש את עצמו גורמת ללחץ וחרדה. לאחר כעשרים שנה הוא יהיה ממוקד יותר, וגם אם יהיו דברים שעליהם ויתר, הרי שהוודאות בחייו גוברת (משפחה, תעסוקה, ייעוד) ועימה גם רמת האושר. ניתן לצפות בכמה דקות מתוך השיחה בתוכנית "סוד החיים הטובים" ברשת ערוץ 2.

במאמר המצורף להלן התבקשתי להגיב לסקר onlife ומכון המחקר Market Watch

ניתן לקרוא את ממצאיו בקישור הבא וכמובן בתוכו את הפירוש שנתתי לממצאים.

בדיעבד הממצא המרכזי ביותר בעיני הוא שעקרונותיו של ויקטור פרנקל על "האדם מחפש משמעות" נעשים עוד יותר משמעותיים בתקופתנו. העולם, לפחות זה המערבי, נעשה עשיר ושבע יותר ויותר, אך יחד עם זאת מדוכא יותר.

יותר נהיר להתבונן על כתביו של ויקטור פרנקל מתוך אימת אושוויץ שמצטט את ניטשה על כך ש"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", מאשר להבין את מצוקתו של האדם המערבי השבע. ולמרות זאת ארגון הבריאות העולמי מדווח שהדיכאון מהווה את המחלה החמורה ביותר כיום בפגיעה באיכות החיים של האנושות, ותוך 20 שנה ב 2030 היא צפויה להפוך גם למחלה הרפואית החמורה ביותר בקיצור תוחלת החיים, יותר מסרטן ומחלות לב, בעיקר בשל פגיעתה במערכת החיסונית של הגוף הרגישה ללחץ נפשי.

עמנואל לוינס ביקר את מודל היררכיית הצרכים של מאסלו. הוא סבר שהמדרגה החמישית שמהותה במימוש עצמי ומשמעות היא למעשה המדרגה הראשונה והבסיסית. באושוויץ היה משפטו של ניטשה אקטואלי, הישרדותו של הפרט היתה תלויה בחוסנו הנפשי. בימנו, שרובם אינם עוסקים בהישרדות (גם אם חווייתית רבים מדווחים שכך המצב) יש כנראה לעדכן את המשפט לגרסתו במונחי הפסיכולוגיה החיובית  – מי שאין לו איזה למה שלמענו יחייה, לא יוכל לשאת את קיומו הפרטי, גם אם כל ארבעת המדרגות האחרות של מאסלו התממשו בחייו.

ההיבט המגדרי שעולה מתוך הסקר, מספר על השינוי שמתרחש במהירות בחברה המערבית. מעמד האישה אינו נוצר (רק) דרך אפלייה מתקנת להעלאת שכר. זו הדרך המסורתית דרך מדרגותיו של מאסלו. היא סיזיפית וארוכה. היפוך הפירמידה הוא גורם מרכזי בשינוי מאזן הכוחות המגדרי בחברה. מחקרים חוזרים ונשנים מורים שנשים מאושרות יותר מגברים בממוצע, למרות שלאורך השנים וגם היום שיעור החרדה והדיכאון בקרב נשים היה כפול ואף יותר משיעורם בקרב גברים. הפרדוקס הזה מקבל משמעות ורציונל במחקרי הפסיכולוגיה החיובית בשנים האחרונות. העדר הקשר הסטטיסטי בין רגשות חיוביים לשליליים מעיד על כך שרגישות ודכדוך בצד אחד של הספקטרום הרגשי אינו מפריע, ואולי למעשה הוא הגורם, ליכולת לחוות אושר וסיפוק בצידו השני והחיובי של הספקטרום. הספקטרום הרגשי הרחב יותר של נשים, בממוצע, והיכולת לגמישות ותנועה בתוכו היא גם מפתח לחיים מאושרים יותר, אך גם להצלחה עסקית וניהולית בעולם שעובר ממודל היררכיה חד של סמכות גברית למודל מטריציוני שמבוסס על דיאלוג ושיח משתף.

ואם נדרשים גם ממצאים כדי להוכיח את התזה הזו, בשנה האחרונה 2010 לראשונה בהיסטוריה האמריקאית שיעור הנשים בכוח העבודה עבר את שיעור הגברים בכוח העבודה, ובמקביל, גם זאת לראשונה בהיסטוריה האנושית, שיעור ההורים שהעדיפו שתיוולד להם בת על פני בן, או העדיפו לאמץ בת על פני בן, עלה, הן בקרב גברים והן בקרב נשים, על פני אלה שמעדיפים בן. למי שמעוניין הרחבה בנושא מומלץ לקרוא את הכתבה שלהלן שהשתמשה בכותרת הפרובוקטיבית The End of Men.

העיסוק במגדר עלול להיות סטריאוטיפי ומכליל, לכן יש לציין ולסייג בסיום הפוסט הזה שנתונים מחקריים מתייחסים תמיד בהכללה אל הממוצע והשכיח שאינו בהכרח נכון לכל הפרטים שבמדגם. לפיכך ברמת הפרט, ספקטרום רגשי חיובי ושלילי ואינטליגנציה רגשית הם מאפיין אינדיבידואלי, בין אם הינך אישה ובין אם גבר הקוראים פוסט זה. עכשיו, כפרט השייך למגדר הגברי, אני יכול להיות מעט יותר רגוע, שכן יתכן שגם אני אוכל לחוות יותר אושר למרות הנחיתות המגדרית עמה עלי להתמודד במאה ה-21, לפחות לפי נתוני המחקר והסקרים העכשוויים 🙂