איך גיליתי את תיאורית הזרימה עוד לפני שהפסיכולוגיה החיובית נולדה? רקע וחומרי קריאה

בשנת 1989 התחלתי את עבודתי במחלקת הביקורת של בנק איגוד בתוך כלכלן צעיר. נלחמתי על המשרה שנראתה לי מקצועית, יוקרתית ומתאימה לשלבים הראשונים של הקריירה שלי. התפקיד היה מעניין, נחשפתי לרזי הבנקאות מכיוונים שאינך נגלה אליהם בתוך עובד בנק מתחיל.

אולם לאחר מספר חודשים קרתה תופעה מוזרה: הזמן לא זז…

לא שהפסיק להיות לי מעניין, אבל משום מה, בפרקי זמן הולכים ומתקצרים התבוננתי בשעון וחיכיתי שיום העבודה יסתיים. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי למשמעותו של הזמן כסוג של חיישן או גלאי אשר מדווח על תהליכים עמוקים של עניין, שעמום, תסכול, מתח. באותה תקופה אולי עוד לא נתתי על כך את דעתי, אבל התוצאה היתה בלתי נמנעת – החלטתי להתפטר, ואף חמור מכך, הגעתי למסקנה שפשוט טעיתי בהחלטות האישיות והמקצועיות שלי, ובחירת הלימודים שלי בכלכלה ובמנהל עסקים היתה שגויה.

החלטתי לעשות הסבה מקצועית חדה, ובמשך עשר השנים הבאות חזרתי לספסל הלימודים – בפסיכולוגיה. האקדמיה לא עשתה עימי חסד, ונדרשתי ללמוד מחדש תואר ראשון בפסיכולוגיה בדרך למקצוע החדש. במהלך השנים הללו סיימתי את המסלול לפסיכולוגיה קלינית של הילד, עשיתי את ההתמחות הקלינית במחלקה הפסיכיאטרית של בי”ח איכילוב וסיימתי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. בכדי להשתכר למחייתי התחלתי ללמד בשנת 1990 בביה”ס למנהל עסקים של המכללה למנהל שהיתה אז בתחילת דרכה, הייתי מרצה לסטטיסטיקה והעבודה הזמנית שמצאתי נראתה לי פתרון מוצלח עד שאסיים את לימודי. העובדה שאני כותב כרגע את הפוסט הנוכחי מבהירה כנראה ש”העבודה הזמנית” שנמשכת כבר 24 שנה הפכה לדבר הקבוע ביותר בחיים המקצועיים שלי, זאת למרות שלא החלטתי על כך מעולם, וכל מסלול הקריירה שלי אמור היה להוביל למקום אחר. במשך שנים עסקתי בו בעת בתחומי המקצוע השונים שלי – בעבודה טיפולית קלינית, בעיקר בהפרעות חרדה ופוסט טראומה, בעבודה ייעוצית לארגונים וחברות עסקיות, וכמובן בהוראה ומחקר במכללה. בשנת 2007 קראתי לראשונה את ספרו של מרטין סליגמן “אושר אמיתי” שעוסק בתחום מחקר שסחף אותי מאז המכונה “פסיכולוגיה חיובית”. תחום זה בוחן את מקורות הכוח, המוטיבציה, העמידות והחוסן של אנשים, זאת לעומת מקורות החרדה, הדיכאון, והמשבר, עליהם הוכשרתי לאורך השנים. לא במקרה הביאה עבורי הפסיכולוגיה החיובית מפגש בין שני תחומי החיים שלי – בפסיכולוגיה ובמנהל עסקים, כיוון שגם בניהול השאלה המרכזית איננה כיצד לצאת ממשבר, אלא כיצד לגייס עובדים וארגונים נורמטיביים בעלי “בריאות” סבירה ומעלה, ולהפוך אותם למצוינים ובעלי הישגים. הפסיכולוגיה החיובית בוחנת גם היא “מה עובד”, כיצד ניתן לטפח יכולות לייצר אנרגיה ומוטיבציה בקרב אנשים וארגונים בגישה מניעתית, בגישה של קיימות, ולא בדיעבד אחרי שהמשבר התרחש.

אך אליה וקוץ בה. המדע החדש של הפסיכולוגיה החיובית, שנעשה פופולארי והביא לפרסומים מחקריים רבים בעשור האחרון, אינו יכול תמיד להשתמש בכלים בו השתמשה הפסיכולוגיה עד כה. וכאן מסיפור “השעון שלא זז” בבנק מלפני 25 שנה, אני חוזר להווה ולקורס שלנו. ברצוני לטעון שחוויית הזמן היא כלי אבחוני חשוב. יש להיזהר, כמו בשימוש בכל כלי מדידה, שלא לקבל הטיות. לדוגמה, יתכן שהזמן זז באיטיות סובייקטיבית לא בגלל המטלה הספציפית שאנו עוסקים בה, אלא בגלל לחץ וטרדות שמגיעות מבחוץ – למשל חשש ממחלה של אדם קרוב, או כל נושא מטריד שגורם להסחת הדעת, ופוגע בהתמסרות לכל מטלה, מעניינת ומשעממת כאחת. אבל במצבים רגילים שבהם אדם מכיר את עצמו ואינו מצוי במצוקה מיוחדת, ניתן בהחלט לטעון שאם הזמן לא זז, ובוודאי אם נוצר שעמום, כדאי לבחון האם דבר-מה לא בסדר. אך מאחר שבפסיכולוגיה חיובית עסקינן, נעבור מייד אל צידה המלא של הכוס – ההזדמנות שהקורס הנוכחי תזמן לכם היא דווקא למצוא את הדברים החיוביים המפתיעים והבלתי צפויים שבמהלכם הזמן חולף מהר, בעוד שאתם מבחינתכם לא שמתם לב שמדובר בעשייה, מטלה, מטרה, משמעותיים. מיהאלי צ’יקסנטמיהאהי כינה חוויה זו “זרימה” או Flow באנגלית. חוויית “זרימה” הינה מצב של מעורבות בחוויה אופטימלית שלא דורשת דחיפה או שכנוע, אלא שקוראת באופן טבעי. היא כוללת על פי רוב:

  1. ריכוז קשב
  2. אתגר
  3. ביטוי של מיומנות אישית (חוזקות)

באופן רחב יותר הזרימה מתרחשת תחת שמונה תנאים שהוגדרו כך ע”י צ’יקסנטמיהאהי:

  1. התמודדות עם משימה שניתן לסיים
  2. יש צורך להתרכז כדי להצליח במשימה
  3. הריכוז במשימה אפשרי כי יש לה מטרות ברורות
  4. הריכוז אפשרי כי ניתן לקבל משוב מיידי
  5. פעולה מתוך מעורבות עמוקה אך חסרת מאמץ, מה שמסיר מהתודעה דאגות ותסכול
  6. נוצרת חווית שליטה אישית על הפעולה
  7. דאגה לעצמי נעלמת במהלך הפעולה, אך תחושת העצמי מתגברת לאחר תום ההתנסות
  8. השהייה של תחושת הזמן: שעות הופכות לדקות, דקות הופכות לשעות

כפי שניתן לראות, תנאי הזרימה מנוגדים לתפיסה הרווחת שכדי ליהנות ולעשות דברים משמעותיים בחיים נדרשת מידה רבה של ספונטאניות –שהדברים יקרו מעצמם. נראה שכדי לייצר אושר ומשמעות נדרשת דווקא פעולה מובנית למדי שמשתלבת בתוך רוטינה מוגדרת, ושרק כך ניתן באמת להתמסר למשימה המביאה לסיפוק. ההתמסרות היא כזו שלרגע תודעת העצמי נעלמת, כך שבמהלך המשימה הפרט אינו מודע לגמרי לנוכחותו, והוא כולו מושקע בחוויה (למשל אי אפשר ליהנות מסרט עלילתי מבלי לנתק את בוחן המציאות ואת תחושת העצמי ולהתמסר לעלילה).

סיכום ורקע נוסף על זרימה נמצאים במאמר הבא אשר נכתב על ידי לפני מספר שנים עבור כתב העת סטטוס ואשר פורסם על ידם לאחר מכן גם ב-ynet. עד כאן קריאת החובה.

למי שמתעניין בנושא, מצורף להלן קישור לקריאת רשות – הפרק השביעי מתוך הספר זרימה שתורגם לעברית ויצא לאור בישראל בהוצאות אופוס המצוי כאן.