הדימוי המקובל להיפנוזה הוא מעין חלום בהקיץ או שקיעה במחשבות והרהור. נדגיש שהיפנוזה זו בהחלט לא שינה. בדיקה של פעילות גלי מוח בזמן היפנוזה מורה חד משמעית שמדובר במצב של ערות וריכוז. התהליך ההיפנוטי כולל כניסה למצב של רגיעה, בד”כ על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. היפנוזה הינה תהליך טבעי ומחזורי ולא תופעה מיוחדת. למשל, יש חוקרים שטוענים שאדם נכנס באופן טבעי ושגרתי למצב היפנוטי כל כ 130 דקות. ואכן, פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב של רגיעה. אנשים נמצאים במצב היפנוטי פעמים רבות אך פשוט אינם מודעים לכך. למשל, פעמים רבות בעת נהיגה ארוכה נוצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. יודגש כי הוא היה בעירות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. לכל אחד מאיתנו ישנם מצבים כאלה בהם הקשב מופנה למחשבות, דמיון והרהורים תוך התעלמות מסויימת לקורה מסביב. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי או כמו-היפנוטי. מכאן, שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד.
מודעות לקיום התופעה ההיפנוטית ואימון עצמי עשוי להפוך את ההיפנוזה לכלי אישי רב עוצמה לשיפור איכות החיים (היפנוזה עצמית) וכן לכלי טיפולי המונחה ע”י אנשי מקצוע מוסמכים.

מיתוסים סביב היפנוזה – וניפוצם
ישנם הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. סרטים רבים הוזנו ברעיונות מיסטיים לגבי היפנוזה, דבר שמחד יצר לה הילה שעשויה לתרום להצלחת הטיפול (חלק משמעותי בכל טיפול רפואי או נפשי מותנה באמונת המטופל בכלי), אך מאידך יוצר חשש מהשימוש בהיפנוזה. יש לציין שבישראל פועל חוק היפנוזה שמתיר רק לפסיכולוגים ורופאים שעברו הכשרה ייעודית לנושא וקיבלו רשיון, לטפל באמצעות היפנוזה.
המיתוס הנפוץ ביותר סביב היפנוזה הוא של אובדן שליטה. אנשים רבים סבורים שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכדומה. המציאות רחוקה ואף הפוכה מהמיתוס. ראשית, לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כל נסיון כזה מצד המהפנט יגרום ליציאה מיידית של המטופל מהמצב ההיפנוטי. למעשה, לאחר אימון מסויים אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. הדבר עשוי להביא להגברת שליטה של המטופל על התנהגויות, תגובות פיזיולוגיות ותחושות בהן לא הצליח לשלוט בעבר. ההיפנוזה המודרנית גורסת שלמעשה אין כלל מונח של “להפנט” מישהו. תהליך היפנוטי הוא תהליך של היפנוזה עצמית בו אדם עשוי לאפשר למטפל להנחות תהליך בו אדם מהפנט את עצמו. ללא שיתוף פעולה זה לא תצלח אף פעולה היפנוטית.
למתעניינים בנושא, קראו את התקציר הבא על “מיתוסים ותפיסות שגויות לגבי היפנוזה”.

 מי מתאים לטיפול בהיפנוזה?
כל אדם יכול להיכנס להיפנוזה. זאת בניגוד למיתוסים הטוענים שיש אנשים שאינם ניתנים להיפנוט. המיתוסים נובעים מן העובדה הפשוטה שכל אדם יכול להתנגד לכניסה להיפנוזה ולכן רק מי שמעונייןלהתהפנט ישתף פעולה ויכניס עצמו למצב ההיפנוטי. עם זאת, יש בהחלט הבדלים אינדיבידואליים בעומק התהליך ההיפנוטי. אנשים מסויימים נכנסים ביתר קלות להיפנוזה ולעומק רב יותר. חשוב לציין שמחקרים לא מצאו מתאם בין עומק התהליך ההיפנוטי לבין יעילותה הטיפולית של ההיפנוזה, כלומר, היפנוזה שטחית עשויה להניב תוצאות מצויינות כמו היפנוזה עמוקה, ולהיפך. בהיפנוזה, כמו גם בטיפולים אחרים, ככל שהבעיה בה מטפלים ממוקדת יותר בנושא, בזמן ובמקום, כך הטיפול יעיל יותר ומהיר יותר. כמובן שכאשר מדובר בבעיה רחבה המשפיעה על תחומי חיים רבים ומתרחשת זמן רב, הטיפול דורש זמן רב יותר.
כדי לבחון האם הטיפול בהיפנוזה מתאים יש לפנות לגורם מקצועי מורשה לטיפול בהיפנוזה שיאבחן את הבעיה ויחליט על דרך הטיפול הנכונה והמתאימה למטופל באופן אישי.
הטיפול בהיפנוזה נחשב בד”כ לטיפול קצר. עם זאת חשוב להדגיש שהיפנוזה הוא כלי טיפול ולא טיפול, ולכן ניתן לשלבו בכל סוג טיפול פסיכולוגי, ארוך, קצר, ממוקד, דינמי, קוגניטיבי ועוד. השימוש הנפוץ בהיפנוזה הינו למספר פגישות בודדות, אם כי יש מטפלים ומצבים בהם משלבים את הכלי ההיפנוטי גם לטווח ארוך.

סוגסטיות חיוביות ושליליות
ניתן לתרגם את המונח סוגסטיה ל”הצעה” או ל”השאה”. בהיפנוזה המטפל עשוי “להציע” למטופל הצעות (סוגסטיות) שונות, והמטופל עשוי לקבלן ביתר קלות מאשר מחוץ למצב ההיפנוזה. למשל, הצעת המטפל להפחתה בכאב תצלח יותר תחת היפנוזה מאשר תחת מצב רגיל. התהליך ההיפנוטי מאופיין במצב סוגסטבילי ואסוציאטיבי המושפע מאוד מהדמיון והחשיבה החופשית והזורמת. במצב זה אדם מוכן לקבל דברים בצורה שונה מהאופן בו היה מקבל עובדות בחיי היום יום. זאת בדיוק כמו שבמצב חלום אדם מוכן לקבל עובדות בלתי אפשריות, למרות שבזמן הערות היה מסרב לקבלן, או באותו אופן שאנשים צופים בסרט קולנוע ונכנסים לעלילה באופן משכנע ואמיתי כך שחשים פחד, התרגשות ושאר תחושות כאילו היה זה מציאות ממש. ההיפנוזה היא מעין סוג של הזמנה לסרט. בכניסה לאולם קורע הסדרן את הביקורת ומאפשר לצופה להתמסר לעלילה בלי ביקורת המציאות הנוקבת והיומיומית. ללא הנכונות להתמסר לסרט המוקרן, ההנאה אינה מושלמת. כך גם בתהליך ההיפנוזה, ההתמסרות לתהליך היא בסיס חיוני להצלחת הטיפול.
אולם, כפי שציינתי קודם, תהליכים היפנוטיים קורים בחיי היום יום ולא רק בטיפול הפסיכולוגי. לדוגמא, אנו צופים בפרסומות בטלויזיה בתהליך כמו-היפנוטי (מתרכזים במסך, מתנתקים מהסביבה) ומשתכנעים לרכוש את המוצר או השירות. כלומר, הפרסומות שאנו רואים הם סוג של סוגסטיה היפנוטית. באותו אופן ניתן לציין דוגמאות רבות לחשיבה היפנוטית סוגסטבילית שלילית שפוגעת באיכות החיים. לדוגמא, אדם שחושב שוב ושוב שהוא אינו מוצלח לוקה בחשיבה שלילית סוגסטיבית שמשכנעת אותו בסופו של דבר שהוא אכן אינו מוצלח. דימוי עצמי נמוך הוא תוצר של סוגסטיות שליליות ארוכות שנים שאנשים אומרים לעצמם.
דוגמא אחרת לסוגסטיות שליליות והשפעתן הינה מתחום “חרדת הטיסות” ויכולה להסביר את הפחד שיש לאנשים רבים מטיסות: חברות התעופה, ללא כוונה רעה, משתמשות בטרמינולוגיה שלילית להזמנת הנוסע לטיסה. ראשית, הנוסע מגיע ל”טרמינל”. הדבר מייד יוצר תחושה ראשונית של מצב סופני – טרמינלי. לאחר מכן עולים ל”אולם היוצאים” (הרמז ברור, לא?) ורואים דוכן לביטוח חיים כי בקרוב נראה את העולם שלמעלה. אח”כ מגיעה “קריאה אחרונה” לנוסעים. ברגליים מהוססות פונים הנוסעים למטוס המוקף באמצעי ביטחון. במטוס עצמו מייד מסבירים מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק, והיכן יציאות החרום. מסבירים שאנו מתכוונים לעקוף את הסערה ומלמדים אותנו שמזג אויר סוער או כיסי אויר הם דבר מסוכן. לקראת הנחיתה, אם נותר עוד שביב תקווה, מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל”יעד הסופי”. אנא הישארו במקומותיכם עד שנגיע ל”שער היציאה”. אז לאיזו מסקנה מגיע נוסע סביר לאחר תהליך למידה כל כך מדוייק ודקדקני? שטיסה היא דבר מסוכן מאוד, ומפתח חרדת טיסות להבא.
מודעות לקיומן של הסוגסטיות השליליות הללו מאפשרת להתנגד להן. בכל פעם שחברת התעופה תנקוט “בשפת ההפחדה” אנו נעמוד מנגד ונאמר לעצמנו ש”עלינו לא מאיימים ככה – שום דבר אינו טרמינלי, ומטוס הוא אחת השיטות הבטוחות יותר שקיימות לנוע ממקום למקום”. סימנים שונים להתרסקות קרובה של המטוס (רעש מוגבר של המנוע וכד’) הם סימנים טבעיים ורגילים למהלך טיסה, וניתן ללמוד אותם מראש ולהתכונן אליהם. אז בקצת חיוך (הומור הוא אחד הכלים החשובים ביצירת סוגסטיות חיוביות וחשיבה חיובית על החיים):  (תמונה)

ועוד קריצה של הומור בקישור הבא, מאמר מתוך אתר וואלה המתאר:
“בשורה לבטלנים: ניתן לפתח שרירים במחשבה בלבד”
אבל מעבר להיבט ההומוריסטי בכתבה יש לדבר גם יישום רציני ביותר. מחקרים שהשתמשו בכלים של סריקת מוח (MRI לדוגמא) הוכיחו שתגובות מוחיות לפעילויות פיזיות מסויימות או לצפייה במראות פיזיים אמיתיים משתחזרות בצורה דומה ובמיקומים זהים במוח ע”י העלאה בדמיון של פעילויות אלו בתוך תהליך ההיפנוזה.
עוד על סוגסטיות היפנוטיות: קראו את המאמר של פרופ’ קפלן על המחקר שביצע בנושא היפנוזה ופרסום: השפעת איכות הסוגסטיה ההיפנוטית בסרטי פרסומת על אפקטיביות הפרסומת בעיני הצרכן: ממצאי מחקר. המאמר נמצא כאן.

תופעות מנטאליות המאפיינות מצב היפנוטי
קוגניטיבית:
תהליכי חשיבה: חשיבה ראשונית, ירידה במנגנוני הגנה אינטלקטואלים ובחשיבה אנליטית, חשיבה אסוציאטיבית וסימבולית, חשיבה קונקרטית, דיסוציאציה, דפרסונליזציה, שינויים בתפיסת הגוף, אמנזיה,  חידוד זיכרון.
תפיסה וחושים: ניתוק חושי מגירויים חיצוניים, מיקוד קשב פנימה, אנלגזיה (אל-חוש), נמנום אברים, שינוי בתפיסת זמן (רגרסיה), עיוות זמן (קצב הזמן), הלוצינציות חיוביות – לראות דברים שאינם, הלוצינציות שליליות – להתעלם מגירויים קיימים.
רגשית:
רגיעה ושקט פנימי, מגע עם רגשות עמוקים, אבראקציה, הנמכת ביקורתיות, הגברת הברית הטיפולית, הגברת הטרנספרנס (העברה).
פיזיולוגית:
פעילות של המיספרה ימנית, הופעת גלי אלפה, דיכוי המערכת הסימפתטית (ירידת דופק, לחץ דם, קצב נשימה), קטלפסיה, התכווצות לא רצונית של שרירים, שינוי טונוס שרירים.
התנהגותית:
נטייה לפאסיביות וחוסר תנועתיות, התנהגות פוסט היפנוטית.

היסטוריה של ההיפנוזה
ההיפנוזה קיימת אמנם אלפי שנה אך מעקב יסודי יותר אחרי השפעותיה נפוץ מהמאה ה 17.
תקופות קדומות
ההיפנוזה השתלבה בטקסים שונים בתרבויות הקדומות. רופאי אליל וכוהני דת השתמשו בטראנסיםתוך שימוש במקצב תופים, ריקודים וחפצים שונים למטרות שבטיות שונות, בד”כ לצרכים תרבותיים, דתיים וריפוי חולים.
המצרים הקדומים השתמשו במקדשי שינה והיוונים במקדשי החלמה שבהם המטופלים קיבלו סוגסטיות לשיפור מצבם בזמן אינדוקציה לשינה. למרות שההיפנוזה שימשה את בני האדם עוד לפני זמן ההיסטוריה המתועדת, הרי שהעדות הראשונה לשימוש בה הופיע על פיפרוס מצרי Ebers שבו תואר טיפול לפיו הרופא מניח את ידיו על ראש המטופל ואומר לו סוגסטיות ריפוי שונות.
היפוקרטס (430 לפני הספירה) דיבר על חשיבות ההרמוניה בין גוף לנפש, קשר שמהווה יסוד ראשוני בכל טיפול היפנוטי. הוא ציין כי בתחלואי הגוף ניתן לטפל במצב של עיניים עצומות, כמו שנהוג בטיפול ההיפנוטי.
בין זמן השלטון הרומי למאה השש עשרה היה מדע הרפואה מבוסס בעיקר על פולקלור עם מעט טיפולים בעלי בסיס מדעי. המרכיב ההיפנוטי בטיפולים הרפואיים היה משמעותי ביותר. ירידה בקרנה של ההיפנוזה הופיע עם הנצרות בימי הביניים כיוון שהיפנוזה נחשבה סוג של עבודת כישוף. עם זאת, כמרים נהגו להשתמש בטקסים של גירוש שדים באמצעים היפנוטיים.
פרסלוס Paracelsus – 1493-1541
פרסלוס פיתח תיאוריה לפיה גרמי השמים הינם בעלי כוחות ריפוי הפועלים על בסיס של נוזל מגנטי. הדבר שימש רקע להופעת המסמריזם כפי שיתואר להלן.
האב גסנר Father Gasner 1727-1779
האב גסנר היה כומר שעסק בגירוש שדים מטעם הכנסיה. הוא הרשה לרופאים להתבונן במעשיו וכך הם תועדו. מטופלים קיבלו סוגסטיות לפיהן כאשר הוא נוגע בהם באמצעות הצלב הם יפלו ארצה, ימותו, ויוולדו מחדש. בזמן זה השד ייצא מגופם. מסמר ראה את טיפוליו של האב גסנר ב 1770 והושפע מהם לפיתוח שיטת הטיפול שלו, אם כי לא קיבל את הסבריו של האב גסנר לשיטה.
פרנץ אנטון מסמר Franz Anton Mesmer 1815-1734
רופא וינאי אשר פיתח תיאוריה של מגנטיזם חייתי (Animal magnetism). הוא טען להשפעה של שדות מגנטיים על המטופלים. המגנטיות נמצאת לטענתו ביסוד החומרים של כדור הארץ ונובעת מהגוף החי. מסמר טען לקיומו של נוזל בלתי נראה הנמצא ביקום כולו אשר מחזיק את הכוכבים במקומם וזרימתו התקינה קריטית לשלמות העולם וכן לבריאותו התקינה של האדם. החומר המגנטי היה לטענתו נוזל בלתי נראה המצוי גם בגוף האדם ויכול לעבור גם לעצמים דוממים. לפיכך טיפול במגנטים עשוי להסיר חסימות וכך לרפא. הוא השתמש באמבטיות של מים ומתכת וכן נתן למטופליו לבלוע חלקי מתכת והצמיד מגנטים לגופם. טיפוליו של מסמר נעשו בד”כ באופן קבוצתי ובאווירה של טראנס. המטופלים ישבו במעגל סביב דליים גדולים ממולאים באבנים ובמים “ממוגנטים” שמהם יוצאים מוטות אותם אוחזים המטופלים. הם נעו במעגל, רקדו ושרו, בעוד מסמר לבוש כרופא אליל בגלימה ארוכה מנצח על הטקס. רבים מהחולים דיווחו על שיפור משמעותי במצבם לאחר הטיפול. למעשה, לתיאוריה המגנטית של מסמר לא נמצאו תימוכין, אולם הוא הפעיל סוגסטיות, פיתח רפורט עם המטופלים והיה מטפל קהילתי אשר יצא גם לפריפריה לטפל באנשים. מסמר נחשב למעשה לאבי ההיפנוזה ובמשך שנים רבות נקראה ההיפנוזה “מסמריזם”.
מסמר נולד בגרמניה ב 1734. תחילה פנה ללמוד כמורה אך בהמשך פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. עבודת הדוקטורט שלו היתה בנושא אסטרולוגי ויש טענה שלמעשה העתיק אותה, כמו גם את הרעיונות בתיאוריה שלו, מחוקרים אחרים בתקופה. מעמדו של מסמר בוינה היה רם, עדות לכך אפשר אולי לקבל מהעובדה שב 1768 בוצעה לראשונה יצירתו של מוצארט שהוזמנה אישית ע”י מסמר “בסטיין ובסטיינה” בביתו של מסמר בוינה. עם זאת, ב 1777 נאלץ מסמר לעזוב את וינה לפריז בשל שערורייה. מסמר טיפל בנערה פסנתרנית עיוורת, בת חסותה של הקיסרית, זאת לאחר שהנערה טופלה במשך 10 שנים ללא הצלחה על ידי רופא הקיסר. נראה שהיתה התקדמות מסוימת בטיפול בנערה שאבחנתה היתה כנראה עיוורון היסטרי. אמה של הנערה לקחה את הנערה בניגוד לרצונה ממרפאתו של מסמר לפני סוף הטיפול. רכילות התקופה הזכירה אפשרות לכך שקנאת הרופאים האחרים גרמה לשערוריה או לחליפין, שמסמר פיתח עימה קשר רומנטי. הפקולטה לרפואה בוינה מינתה ועדת חקירה כדי לבדוק את הטענות וכידוע מסמר סולק מוינה בעקבותיה. המוניטין של מסמר הביא את שר החוץ האוסטרי לתת המלצה על מסמר לשגרירות אוסטריה בפריז, מה שהקל את קליטתו החדשה. הוא פתח קליניקה מצליחה בפריז בשנת 1778 אשר קיבלה את חסותם של מלך צרפת לואי ה-16 ומארי אנטואנט. טיפוליו היו מקור לשיחות הסלון של פריז באותה תקופה והיו פופולריים מאוד בקרב אמידיפריז. עם זאת, בזאת לא תמו תלאותיו של מסמר. בשנת 1784 הקים לואי ה-16 וועדת חקירה בנוגע לעבודתו של מסמר לאחר לחצים שהופעלו ע”י הקהילה המדעית של פריז. בוועדת הבדיקה השתתפו בנג’מין פרנקלין שהיה שגריר ארה”ב בפריז, ג’וזף גיליוטין (ממציא הגליוטינה) והכימאי אנטואןלאבוזייה. הוועדה הכריזה שאין בסיס מדעי למגנטיזם. עם זאת הם ציינו שהצלחת הטיפולים נובעת בשל השימוש בדמיון, ובכך סללו למעשה את הבסיס התיאורטי להיפנוזה המודרנית. אחרי שסולק גם מפריז נדד מסמר בין מספר ארצות אולם תהילתו לא שבה יותר. עם זאת, כמה מתלמידיו המשיכו את דרכו בצורות שונות, בין היתר ד’אסלון D’Eslon שניסח את עקרונות הטיפול של מסמר ואף הוסיף עליהם. יש לציין שעקרונות אלו משוללים כל הגיון מדעי. עם זאת, ד’אסלון טען שגם אם טענותיו של מסמר לגבי המגנטיות אינן נכונות הרי שיכולתו לרפא בעזרת הדמיון הינה הוכחה מספיקה כדי להשתמש בשיטה.
המרקיז דה פויסגור Marquis de Puysegur  1825-1751
פויסגור הגדיר מספר מרכיבים משמעותיים בהיפנוזה: מיקוד קשב של החושים, קבלה פסיבית של סוגסטיות ללא התנגדות המטופל, אמנזיה פוסט היפנוטית. הוא הראשון שהצביע על הדמיון בין שינה להיפנוזה והגדיר את מצב הטראנס ההפנוטי כ”סומנמבוליזם מלאכותי”. תרומתו הנוספת היא טענתו שניתן להגיע למצב טרנס ללא מצב של Crisis כפי שטען מסמר.
אבה פרייה Faria Abbe Jose Custodio De 1819-1755
פרייה טען שהצלחותיו של מסמר אינן נובעות ממגנטיות אלא מסוגוסטיות. פופולריות מסמר באותה תקופה השכיחה את דברי פרייה, אולם זו ההתייחסות הראשונה לחשיבות הסוגסטיות בהיפנוזה.
ג’יימס ברייד James Braid 1860-1795
ברייד היה הראשון שהשתמש במילה “היפנוזה” בשנת 1842 והחליף את המונח מסמריזם. מקור המילה מהביטוי היווני היפנוס שמשמעותו שינה. ברייד טען בהמשך שהיפנוזה אינה שינה אלא ריכוז, ורצה לכנותה “מונו-אידאיזם”, כלומר מיקוד קשב לרעיון אחד. אולם באותה תקופה כבר השתרשה המילה היפנוזה וכך נותרה עד היום, מותירה למעשה טעות אסוציאטיבית על כך שהיפנוזה היא שינה.ברייד היה רופא בעל שם בקהילתו. הוא נולד בסקוטלנד ולמד להיות מנתח באדינבורו. לאחר מכן עבר למנצ’סטר לשארית ימיו. הוא כתב רבות וביסס עקרונות רבים הקשורים להיפנוזה, כמו למשל, שהיפנוזה היא כלי חזק ולכן עליה לשמש רק למטרות רפואיות, שמדובר בכלי ולא בטיפול , ולכן עליה להיות משולבת עם שיטות רפואיות נוספות, שאין סכנה בהיפנוזה המבוצעת על ידי איש מקצוע ועוד.
ג’והן אליאוטסון John Elliotson 1862-1791
גם הוא רופא סקוטי שעבר לאחר מכן לקיימברידג’. היה רופא מבריק, מרצה וכותב מאמרים. הכניס את השימוש בסטטוסקופ לאנגליה. הוציא את כתב העת הראשון להיפנוזה בשם צוייץ Zoits ופרסם אותו במשך 13 שנה ובו תיאר טיפולים רפואיים רבים בהיפנוזה בעיקר לאל-חוש (אנלגזיה), כולל עבודה רבה בילדים. לבסוף נודה מהקהילה המדעית בשל תמיכתו בהיפנוזה.
ג’יימס אסדייל James Esdaile 1859-1808
רופא סקוטי נוסף, למד באדינבורו ועבר לשרת בהודו. הוא ביצע אלפי טיפולים וניתוחים באמצעות היפנוזה, כ 300 מהם ניתוחים קשים. בתחילה פעל במנזר הודי ולאחר שצבר מוניטין ביצע מעל 100 ניתוחים מול וועדה שתמכה בהמשך פעילותו. אחת התופעות המעניינות הינה שמעבר להצלחתו ביצירת אנלגזיה (אל-חוש), בניתוחים אשר ביצע היה רק 5% של מיקרי זיהום לעומת שיעור של 50% בניתוחים רגילים שבוצעו באותה תקופה. נראה שההסבר לכך הוא הרפורט שנוצר עם המטופל והגברת השליטה אשר הביאה לחיזוק המערכת החיסונית. יש לציין שבשנות פעילותו התגלו לראשונה חומרי הרדמה כימיים. אסדייל חזר לאנגליה בשנת 1851 אם כי שם זכה לפחות פופולריות. פרסם ספר ידוע,מסמריזם בהודו שפורסם אח”כ בשם היפנוזה ברפואה וניתוחים. בשנת 1891 הכיר האיגוד הבריטי לרפואה בחשיבות ההיפנוזה ליצירת אל-חוש.
אמריוס אוגוסט ליבו Ambroise-August Liebeault 1904-1823
ברנהיים Bernheim  Hippolyte1919-1840
ליבו היה רופא משפחה צרפתי שנחשב לאבי ההיפנוזה המודרנית. עסק בטיפולים בהיפנוזה וכתב ספר בנושא. הדגיש את חשיבות הרפורט, הסוגסטיה והמיקוד. העותק היחיד של ספרו הראשון נרכש על ידי פרופ’ ברנהיים מתוך סקפטיות על התחום וראייתו של ליבו כשרלטן. עם זאת, לאחר מכן הצטרףברנהיים לליבו בטיפוליו השונים והשניים הוציאו לאור ספר משותף שנקרא “הסוגסטיה” שזכה לפופולריות רבה. ליבו היה הראשון שהכיר בכך שאין צורך בטראנס עמוק כדי להפיק תופעות היפנוטיות. הוא נהג להסתפק במגע יד ובמשפט “תישן חתלתול שלי” והמטופל היה נכנס לטראנס היפנוטי. למעשה ליבו היה הראשון לפני אריקסון שדיבר על שימוש בסוגסטיות עקיפות ובהיפנוזה כמצב טבעי. עבודתו של ליבו תוארה בעיקר בספר מאת ברנהיים.
ג’אן מרטין שרקו Jean Martin Charcot 1893-1825
שארקו היה נוירולוג צרפתי שהתמחה בשיתוק הסטרי.  הדגים כיצד סמפטום הסטרי מועבר מאדם אחר לרעהו. השתמש בהיפנוזה מסורתית המושתת על סמכותו של המטפל. בין תלמידיו היו גם פרוידוברוייר. שארקו סבר שהיפנוזה היא ביטוי לפתולוגיה של מערכת העצבים. השערה זו נמצאה שגויה בסופו של דבר, דבר שהוריד מיוקרתו. אחרי מותו היו טענות, למשל ע”י בבינסקי, שחלק מדיווחיו היו כוזבים. הדבר גרר ירידה משמעותית בשימוש בהיפנוזה בצרפת עד שנות השישים במאה זו.
פייר ג’אנה Janet Pierre 1947-1859
התייחס למרכיב הדיסוציאציה בהיפנוזה וראה בדיסוציאציה את מנגנון ההגנה המרכזי של האדם בניגוד לפרויד שראה בהדחקה את מנגנון ההגנה המרכזי.
ג’וזף ברוייר  Josef Breuer 1925-1842
עד לברוייר היתה ההיפנוזה בשימוש לצרכים רפואיים בלבד. בורייר היה הראשון שהשתמש בה לצרכים פסיכולוגיים. הדבר התגלה לו לראשונה בזמן טיפול במטופלת בשם אנה-או (ברטה פפנהיים) שסבלה ממספר רב של סימפטומים הסטריים. אחד הסימפטומים היה חוסר יכולתה לשתות מים. במהלך הטיפול הסתבר שהדבר נובע מזיכרון טראומטי מודחק של כלב השותה מכוס מים.  ברוייר הבין מכך שזכרונות מודחקים עלולים להשפיע על המטופלים ומאז ניסה לקשר כל סימפטום לטראומת עבר. אחרי עבודה טיפולית של שנה עם אנה או הצליח ברוייר לשחרר אותה באופן זמני מסימפטומיים הסטריים שלעוורון, שיתוק, חרשות, שיעול ועוד.
זיגמונד פרויד Zigmond Freud  1939-1856
פרויד הושפע מאוד מעבודתו של ברוייר עם היפנוזה אולם בהמשך בחר להפנות את משאביו לאסוציאציות החופשיות ולפסיכואנליזה. פרסומו של פרויד הפנה את תשומת הלב המדעית בתחום הפסיכולוגיה לפסיכואנליזה ודחקה את מקומה של ההיפנוזה לשנים רבות. ההיפנוזה הפורמלית שכללה סוגסטיות ישירות או לפחות הכוונה ישירה היתה מנוגדת לגישת הפסיכואנליזה הנוקטת בתקשורת בלתי מכוונת. רק ב 1960 החלו שוב לצאת פרסומים מדעיים על היפנוזה.
מילטון אריקסון Milton Erickson 1980-1901
בעוד שפרויד ראה בלא מודע מקור לקונפליקטים ותסביכים, אריקסון ראה בו מקום לכוחות האדם. הוא ראה בהיפנוזה תהליך טבעי ויום יומי, והשתמש בסוגסטיות עקיפות, בילבוליות, מטאפורות ועוד. לטענתו הסוגסטיה מביא לשינוי ארגוני אצל המטופל גם ללא אינטרפטציה של משמעות הסוגסטיה.
אריקסון למד במעבדה להיפנוזה של Hull שהיה הראשון שחקר את ההיפנוזה בצורה מדעית. הוא טען שיעילות ההיפנוזה נובעת מפעילות מוחית ייחודית של ההמיספרה הימנית של המוח. בעוד ההמיספרה השמאלית של המוח מעבדת מידע באופן לינארי-רציף, רציונלי, החלטי ומטרתי, ההמיספרה הימנית של המוח המעבדת מידע בטורים מקבילים, בצורה אינטואטיבית ואי-רציונלית, בתמונות, בסמלים ובצופנים. אריקסון טען שחשוב להכיר בכך שהבלתי מודע עולה בחוכמתו על התודעה ומאחסן בתוכו ידע רב, ושיש להעביר הבנה וידע זה גם למטופלים. לשיטתו יש לתת למודע לסגת ולהניח לבלתי מודע לפעול. במהלך ההתפתחות תהפוך הלמידה הבלתי מודעת לזמינה כאשר זקוקים לה.
עקרונות עבודתו של אריקסון: ציפיית המטופל לשינוי חיובי, המלצה לסמוך על הכוחות הפנימיים, הפיכת חסרונות ליתרונות, reframing של נקודות התבוננות, התערבות פרדוקסלית (למשל, להגזים בסימפטום), ליווי (pacing) והנחייה (leading) של המטופל, טמינת זרעים (seedings) שינבטו בשלב מאוחר יותר, הפתעה, בלבול, הומור, מטאפורות וסיפורים.
רצוי לקרוא את הספר המתאר את עבודתו הטיפולית של אריקסון “קולו של מילטון אריקסון”.
(Neurolinguisic programming, ( N.L.P.
שיטה שפותחה בשנות ה 70 ע”י ג’והן גרינדר Grinder שהוא פרופ’ ללינגוויסטיקה וע”י ריצ’רד בנדלרBendler שהוא מתמטיקאי. הם יצרו סדרה של כללים היפנוטיים לניהול עצמי ותקשורת “אחד לאחד”. השיטה צברה פופולריות במהלך השנים וישנן מסגרות הכשרה שונות המנסות ללמד אנשים דפוסים אוטומטיים בהם הם משתמשים בהתנהגותם ולפתח אסטרטגיות לשלוט בהם.

תיאוריות על פעולת ההיפנוזה
אין הסכמה מדעית לאופן בו פועלת ההיפנוזה. להלן רשימת התיאוריות המקובלות כיום להסבר תהליך ההיפנוזה. יש להדגיש שאין לאף אחת מהתיאוריות הללו יתרון או הסכמה בקרב הקהילה המקצועית, ובמקרים רבים הן אינן סותרות זו את זו.
א. התיאוריות הפסיכולוגיות
סדרה של תיאוריות פסיכולוגיות ניסו להסביר את התופעה ההיפנוטית. למעשה, אף אחת מהתיאוריות אינה מספקת הסבר מושלם. מקובל לחשוב כיום שהתשובה היא באינטגרציה מסויימת בין תיאוריות שונות.
1. תיאוריות של מצב מודעות שונה
תיאוריות אלו טוענות שהיפנוזה היא מצב ייחודי ושונה יחסית למצב התודעה הרגיל (למשל, טארט,1969; פרום 1992 Fromm).
תיאוריה דיסוציאטיבית: ג’אנה Janet 1889, פרינס Prince 1906, הילגרד במספר פרסומים: התנהגויות מסויימות הפועלות בד”כ בצורה הרמונית תחת בקרה קוגניטיבית מרכזית מופרדות במהלך ההיפנוזה מזרם התודעה המרכזי. לכן למשל, אדם מוכן לקבל סוגסטיה שהיד שלו “רוצה להרדם” (אנלגזיה; אל-חוש) למרות שהוא עצמו נשאר ער, תופעה שאינה קוראת במצב רגיל (ליד אין בדרך כלל “רצונות” משלה).
בגישה הדיסוציאטיבית משתלב היטב תיאורו של הילגרד (1977) את “הצופה הסמוי”. מדובר בתיאור מקרה של הילגרד שבוצע עם סטודנט עיוור של הילגרד במהלך שיעור הדגמה לכיתה. בתהליך זה נתןהילגרד לסטודנט העיוור, ששיתף פעולה והיה מיומן בכניסה למצב היפנוטי, סוגסטיה היפנוטית לחרשות. כלומר, שהוא יפסיק לשמוע את המתרחש מסביב עד סימן מוסכם שיתן לו הילגרד. הוא נכנס בקלות למצב ההיפנוטי ונראה כאילו אינו שומע דבר מהמתרחש בחדר. עם זאת במהלך החרשות התבקש להרים אצבע במידה ו”חלק כלשהו שבו שומע” והוא הרים אצבע. הוא דיווח אח”כ שהיה מופתע מכך שכן לא הבין מדוע אצבעו מתרוממת. למעשה הוא לא היה מודע להוראות שנתן הילגרד. המסקנה של הילגרד מכך הינה שישנו חלק לא מודע בתודעתנו הצופה באופן סמוי בהתרחשויות. יתכן שחלק זה צופה תמיד במציאות, גם לא במצב ההיפנוטי, אולם בתוך המצב ההיפנוטי ניתן להיעזר בו ליצירת שינויים לטובתו של המטופל.
עם זאת, לא לכל המהופנטים יש גישה לצופה סמוי, וגם חוויה זו יכולה להיות שונה מאדם לאדם. לדוגמא, לורנס (1980) מצא הבדל בין קבוצה שלה היה צופה סמוי לקבוצה נעדרת צופה סמוי. תוך שימוש בטכניקה היפנוטית של נסיגה לגיל צעיר יותר חוותה הקבוצה השניה רגרסיה ממשית לגיל הצעיר, כלומר ממש חשו עצמם ילדים. לעומתם הקבוצה הראשונה דווחה על החוויה כהתבוננות של אדם מבוגר הצופה בעצמו כילד, כלומר תופעה דואלית. מחקר ידוע של הילגרד מתאר מהופנטים עם יד במי קרח שמצליחים להתגבר על הכאב, אולם כאשר נשאל הצופה הסמוי מה התחושה ביד היה דיווח על הכאב. הדבר מסביר מדוע ההיפנוזה אינה מנוטרלת ע”י נלקסון (ניתן לקרוא את המאמר על היפנוזה וכאב המצוי באתר ומפרט נושא זה). למעשה הכאב אינו מנוטרל אלא תשומת הלב ממנו מוסטת ורק חלק לא מודע, הצופה הסמוי, ממשיך לשים לב לקיומו.
רגרסיה, שחזור קשר אם-תינוק: תיאוריה זו טוענת שהיפנוזה גורמת למעבר לחשיבה ראשונית פרימיטיבית הכוללת בין היתר תהליכים מוגברים של העברה למטפל כדמות סמכות ארכיטיפית (פרום 1992 Fromm; נאש 1987 Nash).
מצב רלקסציה: גישה זו רואה בהיפנוזה מצב של הרפיה ולכן באופן טבעי גם מצב יותר סוגסטבילי(למשל, מילר, 1979; אדמונסטון 1977 1981 1991 Edmonston ). לכן מתרחשות בו רגרסיה ודיסוציאציה.
עיבוד אינפורמציה שונה: גישה זו טוענת שבהיפנוזה מתקיימים תהליכים קוגנטיביים של עיבוד, אחסון, ושליפה של אינפורמציה בצורה ייחודית. למשל, ריכוז קשב לגירויים מסויימים וניתוק מגירויים חיצוניים גורם למסר להיקלט בצורה חזקה יותר ממצב רגיל. כלומר, מצב של קשב מחודד יותר (שפיגל ושפיגל, 1987).
היבט “בוחן המציאות”: אדם מגיב בד”כ בהתאם לבוחן המציאות (העולם מסביבו כפי שנתפס). בהיפנוזה יש ניתוק מהעולם החיצוני ומיקוד פנימה, ולכן בוחן המציאות הרגיל לא קיים. הסוגסטיות ההיפנוטיות הופכות למעשה למציאות, דבר שמאפשר למטופל לקבל את הצעותיו (סוגסטיות) של המטפל כאילו הן המציאות ביתר קלות (שור, 1959).
2. היפנוזה כתופעה סוציוקוגניטיבית
תיאוריה זו איננה רואה בהיפנוזה חוויה ייחודית אלא תופעה המוגדרת באמצעות הקונטקסט החברתי בו היא נמצאת. למשל, עדויות של מרגרט מיד מהאי באלי דיווחו על אנשים שהולכים לבקר חברים ומשפחה בתוך מצב טבעי של טראנס היפנוטי כחלק מהתרבות הטקסית באי (ספנוס 1991 Spanos).
תיאורית משחק התפקידים: משתלבת בגישה הסוציוקוגניטיבית. היפנוזה היא פונקציה של מוטיבציה ודמיון של המטופל בשאיפה להגיע למטרה מסויימת. התהליך כולל דמיון מודרך ופעילות בפנטזיה (בַּרְבֵּר Barber, ספנוס Spanos). תיאוריה נוספת שמשתלבת לגישה זו היא היפנוזה כמצב פרמיסיבי– מאפשר: המטופל נכנס למצב פאסיבי ומאפשר. מצופה ממנו לציית ואם הוא לא מציית הוא נחשב “מתנגד” (וייצנהופר 1989 Weitzenhoffer). במחקרים שבהם ביקשו ממשתתפים לשחק כאילו הם בהיפנוזה, מומחים לא הצליחו לזהות מי מהופנט באמת ומי משחק. עם זאת, גישה נגדית אומרת שמשחק של “כאילו היפנוט” היא למעשה כניסה להיפנוזה של ממש (למשל מילטון אריקסון).
היפנוזה כתוצר אינטראקטיבי בין המטפל למטופל: יש תלות הדדית בין שניהם ולכן דרושה הובלה הדדית כדי שהתהליך יצליח (אריקסון ורוסי 1976 Erickson, Rossi).
3. הגישה הנטורליסטית
הנטורליסטים כמו אריקסון ורוסי (למשל 1979) טוענים שמצב זה נוצר בצורה טבעית ויום יומית (ראו פירוט על אריקסון במאמר על ההסטוריה של ההיפנוזה המצוי באתר).
4. תיאוריות למידה – ההיפנוזה כהתניה
א) US – Unconditional stimulus גירוי בלתי מותנה: אדם יודע מילדותו שהוראה סמכותית הורית היא מוכחת ואין להתווכח עימה. לכן הסוגסטיה היא גירוי מותנה CS – Conditioned stimulusותגובת הנבדק להיפנוזה היא CR – Conditioned response תגובה מותנית.
ב) הסימן שמושתל במהלך ההיפנוזה הוא US בשל המצב הסוגסטיבילי. הוא הופך לסימן פוסט היפנוטי CS שגורר תגובה פוסט היפנוטית CR. (אלכסנדר, 1968).
ב. תיאוריות פיזיולוגיות להיפנוזה
תיאוריות אלו מניחות פעילות פיזיולוגית ייחודית בזמן היפנוזה.
*  אריקסון (1956) דיווח על מטופל שנותח בשילוב של הרדמה והיפנוזה ועקב נגיעה בהיפוקמפוס התעורר, והוחזר להרדמה עם הפסקת הנגיעה באזור זה.
*  עמידות טיפול היפנוזה בפני נלוקסון, חומר המבטל פעולה של אופיאטים אנדוגניים (הן מורפין המוזרק והן אופיאטים אנדוגניים שמופעלים ע”י פלסבו או אוקופנטורה). מאחר והרגעת הכאב בהיפנוזה לא
מושפעת מנלוקסון מסיק Carlson שפעולת ההיפנוזה לא נעשית ע”י אופיאטיםאנדוגניים (ברבר ומאייר, 1976).
* וצלביק 1978 Watzlawick טוען שהיפנוזה היא תוצאה של אסמטריה המיספרית כאשר המיספרה שמאל רציונלית והימנית יצירתית ואינטואטיבית והיא זו שמקשיבה לסוגסטיות.
תיאוריות פיזיולוגית שהוכחו כלא נכונות:
* תיאורית השינה: היפנוזה היא שינה, בשל הדמיון בין התופעות. הוצעה ע”י Puysegur (1784) ואח”כ ע”י Braid (1843), ואף ע”י פבלוב בתחילת המאה. ממצאים מודרניים הפריכו את התיאוריה שכן נמצא שיש דפוס גלי מוח EEG שונה בהיפנוזה מאשר בשינה. כמו כן בשינה ישנה נטייה מוחלשת יותר לסוגסטיביליות, יותר ערפול ופחות קשר עם הסביבה (רפורט). גלי מוח בהיפנוזה יותר דומים לעירות מאשר לשינה.
* תיאורית הפתולוגיה (פגם במערכת העצבים) של שרקו ותלמידיו Pere ו- Binet. התיאוריה הופרכה. עם זאת, אולי יכולה להסביר בעקיפין תופעות היסטריות כגון שיתוק יד היסטרי כתוצאה מסוגסטיות שליליות וטבעיות במשך שנים.
ניתן גם לקרוא מאמר של פרופ’ קפלן על הקשר בין שיטת EMDR והיפנוזה כאן.

הטיפול בכאב באמצעות היפנוזה
הטיפול בכאב הוא אחד התחומים בהם להיפנוזה יש יתרון משמעותי וייחודי. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים באנשים שאינם יכולים להשתמש בחומרי הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים ועוד), בהכנה לקראת טיפולים רפואיים, או בהתמודדות עם כאבים כרוניים.
המדע לא גילה עדיין כיצד ההיפנוזה פועלת מבחינה פיזיולוגית. עם זאת מחקר רב נערך בתחום והממצאים מעניינים מאוד. אחד הממצאים החשובים שהתגלו הוא שהיפנוזה מביאה לשיכוך כאבים בשיטות אחרות מאשר תרופות אופיאטיות נגד כאבים, כפי שיוסבר בהמשך.
כאב הוא מנגנון התרעה של הגוף בפני נזקים. כשאדם חש כאב הוא יודע שעליו לטפל בבעיה גופנית כלשהי. הבעיה היא שאחרי שההתרעה ניתנה היינו מעדיפים להפסיק לכאוב, אבל לגוף מנגנוני פעולה משלו ולא תמיד הכאב נפסק לבד. בעיקרון יש בגוף חומרים כימיים לשיכוך כאבים שנקראים “אופיאטיםאנדוגניים”. תרופות רבות לשיכוך כאב מחקות את פעולת האופיאטים, לדוגמא “מורפין” המוזרק במצבים קיצוניים של כאב. זהו המנגנון המוכר ביותר לשיכוך כאב ומסתבר שחומר כימי בשל נלוקסוןיכול לנגוד פעולה זו ולמנוע את שיכוך הכאב. נשמע בוודאי מוזר שמדענים מפתחים חומר המונע הפסקת כאב, אבל למעשה זו הדרך היחידה לוודא מה פועל דרך המנגנון הפיזיולוגי הזה (אופיאטים) לשיכוך כאב. באחד המחקרים בתחום ניסו לטפל בכאבם של אנשים בשיטות שונות. קבוצה אחת קיבלה טיפול ממשי בתרופות אופיאטיות אמיתיות כמו מורפין, ואכן יעילות הטיפול נגד הכאב היתה טובה אצל כולם. קבוצה אחרת קיבלה טיפול באמצעות אקופנטורה (דיקור סיני) וחלק ניכר מהמטופלים דיווחו על שיפור משמעותי בתחושת הכאב. תופעה מעניינת היא קבוצה שקיבלה טיפול בתרופות מדומות שתוארו למטופלים כמשככי כאב (תרופות שמכונות “פלסבו” ולמעשה אינן מכילות כל חומר רפואי). כ 70% מהמטופלים דיווחו על שיפור ניכר בכאב. אגב, מכאן ניתן להבין את חשיבותה הרבה של המוטיבציה ושל אפקט ה”פלסבו” על כל סוג של טיפול כיוון שהגוף מגביר את הפרשת האופיאטים באופן טבעי וכך משכך את הכאב. לבסוף, קבוצה רביעית קיבלה טיפול בכאב באמצעות היפנוזה. עד כה השלב הראשון של המחקר. כעת הוזרק החומר “נלקסון” לכל המשתתפים בניסוי ובאופן מיידי נפסק שיכוך הכאב אצל שלושת הקבוצות הראשונות (מקבלי הטיפול התרופתי האמיתי, מקבלי האקופנטורה, ומקבלי טיפול הדמה התרופתי), אולם הקבוצה שטופלה באמצעות היפנוזה המשיכה לדווח על שיכוך הכאבים – שיכוך הכאב פעל עם הנלקסון ובלעדיו. המסקנה המתבקשת היא ששיכוך כאב על ידי היפנוזה פועל בערוץ שונה מאשר שיכוך הכאב בכל שיטה אחרת, רפואית ושאינה רפואית, ומכאן חשיבותו הרבה, שכן הוא יכול להוות טיפול משלים למשככי כאבים או טיפול אלטרנטיבי כאשר לא ניתן לקחת משככי כאבים.
כיצד היפנוזה בכל זאת פועלת? יש השערות שונות והתשובה אינה ברורה לגמרי. אחת האפשרויות היא שתחת המצב ההיפנוטי אדם יכול להתרכז בצורה טובה יותר ממצב רגיל. בעת כאב אנשים לא מסוגלים להסב את תשומת הלב מתחושת הכאב. תחת היפנוזה ניתן אולי להטות את תשומת הלב מתחושת הכאב לדבר אחר. בשפה יום יומית נוכל לומר שכמו שלא ניתן באמת לחשוב על שני דברים לעומק בעת ובעונה אחת כך אם אדם מרוכז דרך ההיפנוזה בדבר כלשהו אין לו מספיק משאבים להפנות לתפיסת הכאב וכך הכאב פוחת. מחקרים של הילגרד תומכים בגישה זו ומראים שלמעשה היפנוזה מצליחה להסב את תשומת הלב מהכאב למרות שהסיגנלים לכאב ממשיכים לשדר למוח ולא מנוטרלים כמו בשימוש בתרופות (פירוט במאמר המצוי באתר על תיאוריות בהיפנוזה). באימון עצמי לאורך זמן ניתן ללמוד כיצד להרפות את הגוף ולהסיט את תשומת הלב מהכאב לא רק בתוך התהליך ההיפנוטי בטיפול אלא גם ביום יום. כיווץ והרפיה של שרירים, כמו גם כיווץ והרפיה של כלי דם, הם מקור בעיה ודרך פתרון לכאבים מסוגים רבים. בהיפנוזה ניתן להגביר שליטה בכיווץ והרפיה של שרירים וכלי דם באיברים שונים בגוף הרגישים לכאב או הדורשים טיפול רפואי מיוחד (שיניים, גניקולוגיה, אורולוגיה ועוד).

מאמר על היפנוזה מאת פרופ’ אורן קפלן שהתפרסם בכתב העת הרפואיMedicine פסיכיאטריה – רבעון בנושאי פסיכיאטריה

היפנוזה ככלי טיפולי
פרופ’ אורן קפלן

היפנוזה הינה מצב תודעה מיוחד שניתן באמצעותו להאיץ תהליכים טיפוליים מסוימים.
השימוש בהיפנוזה נפוץ במגוון טיפולים. למשל, בתחום הפסיכולוגי: טיפול במצבי לחץ, בהפרעות חרדה שונות, לחיזוק דימוי עצמי, רענון זיכרון; בתחום הפיזיולוגי: טיפול בכאב, הורדת לחץ דם, מעי רגיז, מחלות עור שונות; וכן בנושאי ממשק בין גוף לנפש כמו בהרזיה, גמילה מעישון, קשיי שינה ועוד.
הטיפול בהיפנוזה הינו על פי רוב טיפול קצר מועד, אם כי יש מטפלים ומצבים בהם משלבים את הכלי ההיפנוטי גם לטווח ארוך (כידוע, זיגמונד פרויד היה מהפנט עוד לפני שעסק בפסיכואנליזה). עם זאת חשוב להדגיש שהיפנוזה הינה כלי טיפולי ולא טיפול, ולכן ניתן לשלבה בכל סוג של טיפול פסיכולוגי או רפואי.
הדימוי המקובל להיפנוזה הוא מעין חלום בהקיץ או שקיעה במחשבות והרהור. יש להדגיש שלמרות המיתוס הנפוץ היפנוזה אינה שינה ופעילות גלי מוח בזמן היפנוזה מעידים על כך. נראה שמקור המילה “היפנוס” ביוונית המגלם שינה והעובדה שהיפנוזה מבוצעת על פי רוב בעיניים עצומות יצרו את התדמית הזו.
כניסה להיפנוזה מכונה אינדוקציה, ניתן לבצע אותה בשיטות שונות שהמשותף לרבות מהן היא הרפיה שרירית ודמיון מודרך מסוג כלשהו. לב העבודה ההיפנוטית מבוצעת באמצעות סוגסטיות, כפי שיפורט בהמשך. בסיום התהליך מבוצעת דה-היפנוטיזציה, כלומר, יציאה ממצב ההיפנוזה למצב התודעה הרגיל.
למרות שהיפנוזה מצטיירת כתהליך טיפולי ייחודי, מדובר למעשה בתהליך ספונטאני המופיע גם בחיי היום יום, לדוגמא, פעמים רבות בעת נהיגה מגלה הנהג לפתע שאיננו יודע כיצד בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. יודגש כי הוא היה בעירות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. תופעה זו נקראת Highway Hypnosis. מכאן, שהיפנוזה אינה תופעה מיסטית ונדירה אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל. מודעות לקיום התופעה ההיפנוטית ואימון עצמי עשוי להפוך את ההיפנוזה לכלי אישי רב עוצמה לשיפור איכות החיים (היפנוזה עצמית) וכן לכלי טיפולי המונחה ע”י אנשי מקצוע מוסמכים.
מיתוסים רבים נוצרו סביב ההיפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. סרטים רבים הוזנו ברעיונות מיסטיים לגבי היפנוזה, דבר שיצר לה מחד הילה שעשויה לתרום להצלחת הטיפול (חלק משמעותי כמעט בכל טיפול מותנה או מואץ בשל אמונת המטופל בכלי), אך מאידך יוצר חשש מהשימוש בהיפנוזה. יש לציין שבישראל פועל חוק היפנוזה שמתיר רק לפסיכולוגים, רופאים ורופאי שיניים שעברו הכשרה ייעודית לנושא וקיבלו רישיון, לטפל באמצעות היפנוזה.
המיתוס הנפוץ ביותר סביב היפנוזה הוא של אובדן שליטה. אנשים רבים סבורים שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכדומה. המציאות רחוקה ואף הפוכה מהמיתוס. ראשית, לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. ניסיון שכזה מצד המהפנט יגרום ליציאה מיידית של המטופל מהמצב ההיפנוטי. למעשה, לאחר אימון מסוים אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. הדבר עשוי להביא להגברת שליטה של המטופל על התנהגויות, תגובות פיזיולוגיות ותחושות בהן לא הצליח לשלוט בעבר. ההיפנוזה המודרנית שהושפעה רבות ממילטוןאריקסון גורסת שלמעשה המונח “להפנט” אינו קיים. לפי גישה זו כל תהליך היפנוטי הוא תהליך של היפנוזה עצמית בו אדם עשוי לאפשר למטפל להנחות תהליך בו אותו אדם מהפנט את עצמו. ובאנלוגיה – כמו בחדר כושר – מאמן טוב יכול לעזור במיצוי פוטנציאל, אולם תהליך העבודה מתבצע על ידי המתעמל ולא על ידי מאמן הכושר (המהפנט).
מיתוסים נוספים שיש להפריך: “רק אנשים מסוימים יכולים להתהפנט” – אמנם עומק ההיפנוזה יכול להיות שונה מאדם לאדם, אולם רוב האנשים יכולים להיכנס למצב היפנוטי אם הם רוצים ומרשים לעצמם; “רק אנשים חלשים נפשית מתהפנטים” – במציאות אין כל קשר בין יכולת התהפנטות לאישיות (למעט מתאם מסוים בין היפנוזביליות לאינטליגנציה); “ניתן ‘להיתקע’ בהיפנוזה ומרגע ההתהפנטות לא ניתן להתנגד יותר” – במציאות המטופל יכול לצאת מהמצב ההיפנוטי לפי בחירתו בכל עת שיחפוץ. ולבסוף, אולי המיתוס הנפוץ ביותר – “היפנוזה מאפשרת שיחזור זיכרון מדויק מהעבר” – אמנם ניתן להיעזר בהיפנוזה לצורך רענון זיכרון אך בתהליך זה מעורבים גם תהליכים של יצירת זיכרונות כוזבים וזו גם הסיבה לכך שרענון זיכרון בהיפנוזה אינו קביל בבתי משפט.
לב הטיפול ההיפנוטי כרוך במתן סוגסטיות. לביטוי “סוגסטיה” (השאה בעברית) כפל משמעות, הצעה (Suggestion) מחד ואשליה מאידך. כלומר, המטפל מציע למטופל הצעה, למשל, שחלק מהפה שלו יהיה רדום כך שלא ירגיש את טיפול השיניים. מן הסתם הצעה רגילה שכזו בחיי היום יום לא בהכרח תפעל, אולם במצב התודעה הייחודי של ההיפנוזה שבו לסוגסטיה יש גם משמעות של אשליה, הדבר יכול לקרות. מכאן שהתהליך ההיפנוטי מאופיין במצב “סוגסטבילי” ואסוציאטיבי המושפע מאוד מהדמיון והחשיבה החופשית והזורמת. במצב זה אדם מוכן לקבל דברים בצורה שונה מהאופן בו היה מקבל עובדות בחיי היום יום, זאת בדומה למצב חלום בו מוכן אדם לקבל בפשטות עובדות בלתי אפשריות, למרות שבזמן ערות היה מסרב לקבלן. כך גם אנשים שצופים בסרט קולנוע נכנסים לעלילה באופן משכנע ואמיתי עד כדי כך שחשים פחד, התרגשות ושאר תחושות כאילו היתה זו מציאות של ממש. ניתן לטעון שהיפנוזה היא מעין הזמנה לסרט. בכניסה לאולם קורע הסדרן את ספח הביקורת ומאפשר לצופה להתמסר לעלילה בלי ביקורת המציאות הנוקבת והיומיומית. כידוע, ללא הנכונות להתמסר לסרט המוקרן, ההנאה אינה מושלמת. כך גם בתהליך ההיפנוזה, ההתמסרות לתהליך הינה בסיס חיוני להצלחת הטיפול.
יש לציין שסוגסטיה אינה רק תהליך שמתרחש במהלך הטיפול ההיפנוטי. למעשה אנשים משתכנעים מדי יום בדברים שאינם מציאות (פרסומות למשל). לדוגמא, ניתן לפרש פוביה כרכישת סוגסטיה שלילית: פוביה מטיסות הינה אמונה שמטוס וטיסה הם דברים מסוכנים, למרות שמבחינה סטטיסטית ידוע שהם בטוחים מרוב אמצעי התעבורה היבשתיים. למעשה אנשים “כישרוניים” בכניסה להיפנוזה, עלולים לספח לעצמם במהלך חייהם סוגסטיות שליליות שונות בצורה ספונטאנית. מבחינה זו המטפל בהיפנוזה יכול להסביר למטופל שניתן לנצל “כישרון” זה, אולם באופן החיובי – לאחר שבמשך שנים פיתח אדם פוביה בעזרת סוגסטיה שלילית הוא יוכל בעזרת טיפול מתקן להבין את מקורותיה האשלייתיים של הפוביה וימיר אותה בסוגסטיה חיובית. בהקשר של פוביה מטיסות מופיעות בספרו הקלאסי של האמונד(1990) דוגמאות לסוגסטיות שליליות מובנות בשפה היומיומית שלנו שמחזקות את פוביית הטיסות: ראשית, הנוסע מגיע ל”טרמינל” שדה התעופה ונכנס לאסוציאציה סופנית – “טרמינלית”. לאחר מכן הואעולה ל”אולם היוצאים” (אסוציאציה של העולם הבא) ורואה דוכן לביטוח חיים כי בקרוב אולי יראה את העולם שלמעלה. אח”כ מגיעה “קריאה אחרונה” לנוסעים והוא נע למטוס המוקף באמצעי ביטחון (שכן טיסה היא דבר מסוכן). במטוס עצמו מייד מסבירים מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק. לקראת הנחיתה, אם נותר עוד שביב תקווה, מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל”יעד הסופי”. אנא הישארו במקומותיכם עד שנגיע ל”שער היציאה”. קשה להתעלם ממגוון הרמזים הטרמינליים שמספקת לנו השפה בהקשר של טיסה ולכן אולי אין זה מפתיע שמספר רב כל כך של אנשים מפתחים פוביית טיסה. היפנוזה מתייחסת לשפת התקשורת שפועלת פעמים רבות באופן לא מודע. פיתוח מודעות לדפוסי השפה הללו הוא חלק מהכלי הטיפולי שניתן לשלב בפוביית טיסות ואתגרים טיפוליים אחרים.
ההיפנוזה משפיעה על הפרט במגוון אופנים: רגש, קוגניציה, פיזיולוגיה והתנהגות. היפנוזה מאופיינת בחשיבה ראשונית רגרסיבית – ירידה במנגנוני הגנה אינטלקטואלים ובחשיבה האנליטית, ניכרת חשיבה אסוציאטיבית וסימבולית וכן לעיתים קונקרטית. במהלך היפנוזה קיימים שינויים בתפיסת הגוף, מופיעה אמנזיה מחד וחידוד זיכרון מאידך, יכולה להופיע דיסוציאציה (שמנוצלת לעיתים לטובת הטיפול, למשל, הרדמת יד באמצעות אשליית ניתוקה מהשפעת המוח). מבחינה תפיסתית קיים מיקוד קשב פנימה שגורם לניתוק חושי מגירויים חיצוניים. הדבר גורם ומאפשר יצירת תופעות כמו אנלגזיה, שינוי בתפיסת זמן והלוצינציות חיוביות ושליליות. מבחינה רגשית היפנוזה מאופיינת בד”כ ברגיעה ושקט פנימי ומגע עם רגשות עמוקים. עם זאת, במהלך התהליך יכול המטופל גם לחוש סערה ואף אבראקציה (לכן נדרשת מיומנות רבה בעת הטיפול בנפגעי PTSD שעלולים לחוות מחדש את הטראומה ולהינזק מהטיפול במידה ואינו מבוצע בפרוטוקול מתאים). במהלך היפנוזה מתרחשות לעיתים קרובות תופעות פיזיולוגיות כגון דיכוי המערכת הסימפתטית, קטלפסיה ושינוי טונוס שרירים. קיימת נטייה לפאסיביות וחוסר תנועתיות.
מחקרים עדכניים שבחנו את פעילות המוח במהלך היפנוזה גילו ממצאים מפתיעים שכן אזורי תגובה במוח במהלך היפנוזה בעיניים עצומות ובדמיון נמצאו זהים לאותם אזורי תגובה של הפרט כאשר הוא פועל בעיניים פקוחות במציאות. מכאן שהסוגסטיה ההיפנוטית היא אכן עירוב ייחודי של דמיון ומציאות.
השימוש העוצמתי ביותר של היפנוזה הוא בטיפול בכאב. בתחום זה יש להיפנוזה יתרון משמעותי וייחודי על פני שיטות אחרות. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים באנשים שאינם יכולים להשתמש בחומרי הרדמה מסיבות שונות, בהכנה לקראת טיפולים רפואיים, במהלך לידה, בהתמודדות עם כאבים כרוניים ועוד.
המדע לא גילה עדיין כיצד ההיפנוזה פועלת במדויק מבחינה פיזיולוגית, אך אחד הממצאים החשובים שהתגלו הוא שהיפנוזה מביאה לשיכוך כאבים בשיטות אחרות מאשר חומרים אופיאטים כנגד כאבים וכן מתופעות פלסבו. לדוגמא, הזרקת חומר פלסבו של מורפין גורם לשיכוך כאב בשיעור הצלחה גבוה. הוכח שהדבר קשור למערכת האופיאטית כיוון שהזרקת אנטגוניסט למורפין, נלוקסון, מבטלת הן את השפעת החומר המקורי (מורפין) והן את השפעת חומר הפלסבו. אותה תופעה נמצאה גם בביטול השפעת דיקור סיני כנגד כאב. לעומת זאת נמצא שנלוקסון אינו מבטל את שיכוך הכאב בהיפנוזה, ומכך שההיפנוזה אינה פועלת כמו הפלסבו בערוץ האופיאטי אלא בשיטה אחרת.
מחקרים קלאסיים של הילגרד תמכו בגישה זו והראו שלמעשה היפנוזה מצליחה להסב את תשומת הלב מהכאב באופן לא מודע למרות שהסיגנלים לכאב ממשיכים לשדר למוח ולא מנוטרלים כמו בשימוש בתרופות. הילגרד כינה תופעה זו כ”צופה סמוי” כלומר, הפרט אינו סובל מהכאב, אך צופה סמוי ולא מודע בתוכו יודע על קיומו של הכאב.
רופא סקוטי בשם ג’יימס אסדייל שירת בהודו במאה ה-18 בתקופה בה לא היתה אנלגזיה בשימוש. הוא ביצע שם טיפולים וניתוחים רבים באמצעות היפנוזה. ועדה רפואית תעדה את פעילותו והכירה לראשונה בתוקף המדעי של השימוש בהיפנוזה ליצירת אלחוש. אחת התופעות המעניינות הינה שמעבר להצלחתו ביצירת אנלגזיה, שיעור הזיהומים שנוצר בעקבות הניתוחים של אסדייל היה נמוך באופן משמעותי מזה שבטיפולים ללא היפנוזה. יתכן שהדבר קשור לחיזוק המערכת החיסונית בשל השליטה שחש המטופל במהלך התהליך הרפואי. ואכן אנו עדים גם כיום לכך שבטיפולים רפואיים בעזרת היפנוזה ניתן לזהות פחות דימום ופחות זיהומים.
ואם בהיסטוריה עסקינן, יש לציין עוד כמה דמויות משמעותיות בהיסטוריה של התפתחות ההיפנוזה. אמנם היפנוזה כתהליך היתה קיימת כבר לפני אלפי שנה בטקסים דתיים ואתניים שונים, אך היא קיבלה תנופה דרך תופעת המסמריזם שהיתה למעשה היפנוזה. פרנץ אנטון מסמר היה רופא שפעל במאה ה-18 בוינה ובפריז. הוא התפרסם לאור טיפול שהיה עושה בעזרת מגנטים. הוא פיתח תיאוריהפסיאודו-מדעית שהיוותה למעשה סוגסטיה שהשפיעה כנראה על מטופליו. ועדת בדיקה מפורסמת (שכללה בין היתר את בנג’מין פרנקלין שהיה שגריר ארה”ב בפריז, ממציא הגליוטינה ג’וזף גיליוטיןוהכימאי אנטואן לאבוזייה) שמונתה בשנת 1784 על ידי לואי ה-16 לחקור את עבודתו של מסמר קבעה שאין בסיס מדעי לגישתו אך ציינה שהצלחת הטיפולים נבעה מהשימוש בדמיון, ובכך סללה למעשה את הבסיס התיאורטי להיפנוזה המודרנית.
דמות מרכזית אחרת בהיסטוריה של ההיפנוזה היה ג’אן מרטין שארקו שהתמחה בשיתוק היסטרי (קונברסיבי). רבים מכירים בוודאי את התמונה המפורסמת שבה נצפה שארקו ניצב בבית חולים ומעביר סימפטומים היסטריים בין מטופליו בעזרת היפנוזה כשברקע מתבוננים מתלמדים שונים וביניהם זיגמונד פרויד. עם זאת, לאחר מותו של שארקו עלו טענות על כך שחלק מדיווחיו המדעיים היו כוזבים.
ואי אפשר לסיים את הפרק ההיסטורי של ההיפנוזה מבלי להזכיר את פעלו של מילטון אריקסון אשר ראה בהיפנוזה תהליך טבעי ויום יומי, והשתמש בסוגסטיות עקיפות, בילבוליות, מטאפורות ועוד. לטענתו הסוגסטיה מביאה לשינוי ארגוני אצל המטופל גם ללא אינטרפרטציה של משמעות הסוגסטיה. בספר “קולו של מילטון אריקסון” מתאר סידני רוזן את שיטת הטיפול של אריקסון. לדוגמא, אריקסון מנסה לגמול אלכוהוליסט מהטיפה המרה בעזרת סוגסטיה היפנוטית עקיפה על ידי כך שהוא שולח אותו לגן קקטוסים כדי להתבונן כיצד צמח מצליח לצמוח ללא נוזלים. הנחת היסוד של אריקסון היתה שהנפש והלא מודע קולטים את המסרים העקיפים הללו ויכולים להטמיע אותם בצורה יישומית לצורך יצירת שינוי מתוך כוחותיו הפנימיים של המטופל.
יישום טיפולי בהיפנוזה: דוגמא באמצעות טיפול בפוביית מחטים
פוביית מחטים הינה פחד מוגזם ולא רציונאלי ממחטים, לרוב בהקשר רפואי. היא יכולה לבוא בצורות ועוצמות שונות. התופעה יכולה להתלוות בחרדות נוספות הקשורות לטיפול רפואי כגון פוביה מדם ותסמונת החלוק הלבן. אמנם דקירת מחט אינה תענוג לאיש אך עבור כ-10% מהאוכלוסייה מדובר כנראה במקור לחרדה משמעותית שבאה לביטוי בהימנעות, בתגובת חרדה ואף התעלפות במקרים קיצוניים. הבעיה המרכזית של פוביית מחטים היא בהשפעתה המשנית לטווח ארוך על בריאותו של הפרט כיוון שעל פי רוב התגובה האופיינית היא הימנעות מהגעה למסגרות רפואיות שבהן יש צורך להידקר, בין אם מדובר בחיסונים, בדיקות דם, טיפולי שיניים וכדומה. הדבר גורר הזנחה לעיתים עד סיכון חיים.
הטיפול בפוביית מחטים בעזרת היפנוזה הוא דוגמא קלאסית לשימוש אינטרדיסציפלינרי בתחומי הרפואה והפסיכולוגיה.
בחלק הראשון של הטיפול ניתן ללמד את המטופל שיטות להרגעה עצמית באמצעות הרפיה שרירית ודמיון מודרך למקום נעים ובטוח. חלק מהקושי בקבלת טיפול רפואי בעזרת המחט הוא תגובה רגשית סוערת של המטופל שיוצרת מעגל קסמים טראומתי לאורך השנים. יכולתו של המטופל להגיע רגוע יותר למרפאה היא בסיס חשוב להכחדה של האסוציאציה השלילית סביב המחט והדקירה.
לאחר יצירת אמון בין המטפל למטופל ורכישת כלים להרגעה עצמית ניתן להשתמש בדמיון מודרך כדי לתת למטופל לעבור בדמיונו טיפול רפואי הכרוך בדקירת מחט. מאחר והיפנוזה עשויה לדמות מצבי מציאות באופן מוחשי מאוד יש אפשרות לבצע סימולציה עם המטופל לקבלת זריקה וירטואלית בישיבה נוחה בכורסת המטופל ועם אפשרות לווסת את הפחד בעזרת טכניקות של הרפיה והרגעה.
בחלק האחרון ניתן כבר להגיע לעבודה ממשית עם מחט קונקרטית. המטרה להגיע למצב שבו המטופל יוכל לקחת בעצמו מחט ולדקור את עצמו ללא חשש, תחת השגחה רפואית כמובן של הרופא המטפל שמורשה גם לטיפול בהיפנוזה (לפיכך רצוי לדעתי שטיפולים מהסוג הזה יבוצעו על ידי רופאים ולא פסיכולוגים. הדבר משמש גם modeling למטופל שיגיע בסופו של דבר למרפאה ויפגוש רופא או אחות, ויוכל לזכור בדמיונו את הרופא המטפל שלו בהיפנוזה). במהלך השלב הזה בטיפול רצוי לפתח בעזרת היפנוזה אנלגזיה, בד”כ באזור כלשהו של היד, שכן גם רבים מהטיפולים במחט מופעלים על היד. יצירתאנלגזיה נעשית בד”כ בשיטה שיוצרת כפפה דמיונית על כף היד שמבודדת אותה מהסביבה. סוגסטיה זו גורמת בשלב ראשון לתחושה של נמנום איברים ובסופו של דבר לתחושת אלחוש. בשלב הבא ניתן בעזרת סוגסטיה נוספת להעביר את תחושת האלחוש הזו לאיברים אחרים בגוף (למשל לאזור היד אותו יש לדקור, או ברפואת שיניים לאזור בפה בו יש לערוך טיפול שיניים או לתת זריקת אלחוש). לאחר יצירת תחושת אנלגזיה ביד, המטופל יכול לצבוט את האזור הרדום ולראות שאינו חש בכאב, ובהמשך יוכל בהנחיית הרופא המטפל להחדיר מחט לאזור העור הרדום ללא שיחוש בדבר. חוויה זו גורמת על פי רוב להכחדה של הפוביה, כמו גם לחיזוק הדימוי העצמי של המטופל שמרגיש שהתגבר על הפוביה בכוחות עצמו. ניתן להשתמש בסוגסטיות פוסט היפנוטיות כדי לחזק את האפקט גם להמשך, והמטופל יוכל בעזרת היפנוזה עצמית לשחזר את תהליך הרדמת היד ותחושת הרגיעה גם כשיגיע לטיפול הרפואי הנדרש.
חלקים מהטיפול ההיפנוטי האמור מהווה בסיס להתמודדות עם בעיות רפואיות רבות, שכן תחושת האלחוש והרגיעה עשויים לעזור במקרים של מגרנות, מעי רגיז, כאבים כרוניים ועוד.
לסיכום, היפנוזה היא תהליך טבעי המוכר שנים רבות לשימושים פסיכולוגיים ורפואיים. היא יכולה להוות כלי הן בטיפול היפנוטי פורמאלי כפי שתואר לעיל, אך גם ככלי לתקשורת חיובית יותר בין רופא למטופל להשגת רפורט טוב יותר לטיפול, שיתוף פעולה של המטופל, ותוצאות טובות יותר לתהליך הטיפולי.
בישראל פועל חוק השימוש בהיפנוזה הקובע ש”לא יהפנט אדם את זולתו אלא אם כן הוא מורשהלהיפנוט, ולפי תנאי ההרשאה”. ההרשאה ניתנת למי שעבר קורס הכשרה בהיפנוזה, עמד בבחינות מטעם משרד הבריאות ונרשם בפנקס המהפנטים. פרטים נוספים על ההכשרה ועל היפנוזה בכלל אפשר למצוא באתר האגודה הישראלית להיפנוזה:
www.hebpsy.net/hypno

 ספרות מומלצת להרחבת הידע בנושא:

Alman, B.M., & Lambrou, P. (1992). Self-hypnosis: the complete manual for health and self-change. New York: Brunner/Mazel. תורגם לעברית
Hammond, D.C. (1990). Handbook of hypnotic suggestions and metaphors.  New York: Norton.
Rosen, S. (1982) My voice will go with you: The teaching tales of Milton H. Erickson.New York: Norton. תורגם לעברית
Yapko, M.D. (1995). Essentials of Hypnosis. New York: Brunner/Mazel.William S.K. (2007). Clinical & experimental hypnosis: in medicine, dentistry, and psychology. Philadelphia: Lippincott Williams & Wilkins.